אוטו זבל

והאהוב עליי: 

אני צריכה ללכת לישון.

תזכורת- לא לראות סרטים על אנורקסיה. זה יתלווה בהמון בכי.

גיליתי מה אני אוהבת במדבר. פעם חשבתי שאני אוהבת את הנוף- בסוף עלייה מטורפת לעמוד על ההר ולחשוב: "וואו. הגעתי לפה. מה היה מאמין?". אבל בשלב מסוים זה הפך להיות קצת משעמם, הנוף הזה. אחרי הטיול הזה גיליתי שמה שאני באמת אוהבת זה את הדרך, את האדמה. הרעש שהנעליים עושות, והתחושה של האבנים, שמרגישים אותן דרך הנעליים. בסוף כל יום יש קצת כאבים ושיפשופים, אבל זה שווה את זה, כל פעם מחדש.