אני מתרגשת נורא כי קורים לי פתאום המון דברים חשובים יותר וחשובים פחות אבל זה לא באמת משנה לי ואני מפחדת להגיד את זה בקול כדי שלא יעצור ומצד שני רק העובדה שכתבתי את זה כאן ועכשיו בצורה כלכך לא נאותה יש לה את הכוח לעצור את כל הטוב המפחיד הזה שפתאום התחיל. אני כותבת בלי סימני פיסוק כדי להדגיש כמה זה טוב ואומרת כמה זה טוב כדי להפסיק לפחד שזה יפסק ברגע שאדבר על זה ברבים או אפילו אחשוב על זה רק אני עם עצמי לבד עמוק בתוך הראש.

נשבעת ביקר לי שבחיים הבאים אני לא מתגייסת.