אני מרגישה את מה שכולם מרגישים. אני מרגישה שהתבגרתי מהר מדי.

הלוואי ורק יכולתי לצפות כל יום כל היום בסרטים מצויירים ולאכול סוכריות גומי ובמבה לולו ולשאול המון שאלות בלי להתבייש ולהיות ילדה של אבא ולחלום להיות מלצרית כשאהיה גדולה כי הן כמעט ולא עובדות אבל בתמורה יכולות לפשוט על המטבח ברגע בו רק יירצו ולאכול כאוות נפשם ולא להיות מובכת מלא לדעת שבעצם מלצריות עובדות יותר מכולם ולא להיות מובכת מלא לדעת עוד המון דברים ולדאוג לטמגוצ'י ולהתעורר הכי הכי הכי הכי מוקדם יותר מוקדם מכולם ולא להיות עייפה בכלל ולאהוב בלא תנאי ולהיות נאהבת רק כי אני ילדה ולהיקרא יפה רק כי אני ילדה ולהתנהג כמו ילדה כי אני ילדה וזה מותר וזה צריך.

הכוכבים הגדולים והחשוכים שנמצאים כל-כך רחוק מאיתנו

ונראים בשמיים

הם קטנו באלפי מידות

ספגו מיליוני שנות אור

כדי שנוכל לראות אותם זעירים וזוהרים ומרגיעים ומנחמים

ואפילו אלה שאינם קיימים עוד

משלים אותנו לגבי קיומם

והכל רק כדי שנוכל להביט למעלה

ולהפסיק לחשוב ולדבר

ולהתחיל לחלום ולדמיין

ככה

פזורים על מצע שחור

שותקים

משחררים ולא מגבילים

והופכים את הכל ליפה יותר

אבל אז

פנסים ברחובות

ואורות הבניינים

גונבים מאיתנו את הלובן המרגיע

את סיפורי הכוכבים

משאירים אותנו לבד

שוחים בתוך עצמינו

תוהים

טועים.