אבסורד

השנה לשולחן החג הצטרף אלינו הבן דוד הנרקומן שלי.

פגשתי אותו פעמים ספורות בתור ילדה

ואני חושבת שזו הפעם הראשונה שראיתי אותו מגיל שמונה.

כל מה שאני יודעת עליו זה בעיקר מסיפורים.

חצאי אזכורים, אם לדייק.

בדרך כלל כששמו הוזכר זה נלווה למין פליטת אנחה ארוכה

או ניד ראש שאומר: "חבל,"

ניסיתי לראות אם יש לו צלקות מגלידות כמו בסרטים.

לא מצאתי,

אבל כן הייתה לו לחיצת יד נורא חזקה.

היו לו גם שיניים רקובות קצת, ועיניים שקועות

והיה לו קול קצת מטומטם כזה.

לא ברור אם זה כי נדפקו לו השיניים או המוח.

אולי שניהם.

הרגשתי שהוא מסתכל עליי כל הערב

בהתחלה זה הרגיש נורא לא נעים

כמעט מטריד, אפילו.

אבל כשהתאמצתי לבחון את הדרך בה הוא הביט בי

לא היה בה ולו שמץ של היבט טורדני

הייתה בה יותר סקרנות מהכל, למען האמת

מין סוג של סקרנות ופליאה של אדם שהפליא לגלות שהחיים נמשכו בלעדיו.

(הדימוי העמום של ילדונת שנצרב בראשו ודאי לא התיישב עם דמות העלמה שמולו.)