סוד גורלי

אני מתעוררת בבוקר, לובשת את הבגדים שמונחים אצלי על הכיסא, והולכת לאכול ארוחת בוקר מול הטלוויזיה.

"זואי!" אני שומעת קול צווחני מאחורי. רייצ'ל. 

"היי, ילדה!" אני אומרת בצחקוק, ומניחה את הצלחת עם דגני הבוקר הזהובים על השידה שליד הספה. "איפה היית אתמול בבוקר?"

"אני ...אה ... סתם, הייתי צריכה לצאת, היה לי משהו דחוף לעשות," היא אומרת במבט מרחף ומסרקת את שערה החום הכהה עם אצבעותיה.

"משהו דחוף? רייצ'ל, את בת שתיים עשרה, לא שלושים. איזה דבר דחוף את כבר צריכה לעשות?" אני שואלת אותה בצחקוק.

"סתם, משהו שהמורה ביקשה ממני ... ואיפה את היית אתמול?" היא שואלת, מנסה להחליף נושא. "חזרת הביתה מאוחר." היא ממשיכה.

"אה, סתם, את יודעת ... משהו דחוף," אני עונה ומחכה את הנימה שלה, ורואה איך הבעת פניה משתנה לכעס. אני לא יכולה שלא לחייך. "טוב, את מתכוונת להפריע לי לאכול במשך הרבה זמן? כי אני צריכה לצאת בקרוב, את יודעת."

"בקרוב? את מתחילה ללמוד עוד שעה! אני צריכה לצאת עוד עשרים דקות!" היא מיבבת.

"אוי, רייצ'ל, תירגעי. אכלת כבר?" אני שואלת.

"כן, אמא."

"היי, אם אני לא אשאל, מי כן?"

"אמא."

"אוי, את תמיד חייבת להיכנס לפרטים הטכניים." אני אומרת בקול ממורמר.

"רייצ'ל, בואי הנה!" אני שומעת את אמא קוראת.

"מדברים על ה - "

"רייצ'ל!" הקריאה חוזרת.

"טוב, אני אלך לי. תהני לך מהזמן שנשאר לך." היא אומרת ויוצאת מהחדר לפני שאני בכלל מספיקה להבין מה היא אמרה.

"מהזמן ש - מה?" אני צועקת אחריה אך לא זוכה לתשובה. אני נאנחת וממשיכה לאכול.

כשאני נכנסת לאוטובוס אני מיד מבחינה בקייט שיושבת ליד אליינה בקצה של האוטובוס, ולידן מקום ריק אחד שאני מתיישבת בו.

"אז היום היה לך זמן להסתרק?" אני אומרת לקייט בשעשוע כשאני שמה לב שהשיער שלה אסוף בקוקו גבוה, כשהשיער שלה מעטר את המקום שבו אמורה להיות גומייה. אני חייבת להגיד שהוא נראה טוב היום.

אני מעיפה מבט לעבר אליינה ורואה שהשיער השחור החלק שלה פזור כרגיל.

"תצחקי כמה שבא לך, הייתי צריכה לקום כי הקרצייה העיר אותי מוקדם."

"הוא לא קרצייה, הוא אחיך!" אליינה אומרת לה בזעף.

"נסי לחיות איתו באותו בית ואז נדבר על התואר שמתאים לו." קייט עונה. 

כל הנסיעה עברה בדיבורים שקטים, בעיקר על קייט שדיברה יותר מכולם.

היום עובר בעצלתיים, ולמרות שהפעם אני כן מקשיבה בשיעורים, טוב, משתדלת, בכל מקרה, אני שמה לב לכל פרט קטן. השיער של קייט, האנחה של אליינה, טיפוף האצבעות המשועמם של אחד מהילדים האחרים בכיתה. הצלצול המודיע על סוף השיעור הרביעי ממריץ אותי כל כך שאני קמה במהירות כזו שהכיסא שלי מחליק אחורה בצליל חריקה וגורם לכל הכיתה להתמקד בי.

"ממהרת לאנשהו, מיס לגיאמס?" המורה, ריי, שואלת אותי בהפתעה גמורה.

"לא - אה ... זה פשוט ש..."

"חיכינו לדבר שוב במשך כל השיעור, ועכשיו את מונעת מאיתנו את ההפסקה הקצרה שיש לנו?" קייט אומרת מאחורי, ומצילה אותי לגמרי, כי ריי רק מגלגלת עיניים ומסדרת את הדפים המועטים שמונחות על שולחנה. אנחנו יוצאות מהכיתה ואני ממש מרגישה את המבט שלהן חופר לי בראש, וזה גורם לי להתפתל באי נוחות.

"מה?" אני עוצרת ונאנחת.

"מה זה היה?"  קייט שואלת.

"כלום, אני - אני פשוט שמחה שהשיעור נגמר." הן ממשיכות לנעוץ בי מבט רצחני. "טוב, יש לכן תירוץ טוב שיסביר את האיחור העתידי שיהיה לנו אם נמשיך לעמוד כאן?"

"אוח, בואי כבר." אליינה מושכת אותי ושלושתינו מתקדמות לעבר האולם. כשאנחנו נכנסות אני רואה שכולם כבר במקומות, וריי מסבירה משהו. 

"מאחרות, מה?" ריי אומרת בלי להסתובב אלינו. 

"אבל - אפילו לא היה צלצול עדיין!" אני מנסה להגן על עצמי, וריי נאנחת. 

"שבו." היא אומרת ומחווה בידה לעבר הכיסאות הריקים. "אז כמו שהתחלתי להסביר לפני שהפריעו לי בגסות," בגסות? על מה היא מדברת? "יש לכם אפשרות להאריך את שהותכם בהדמיה, בעזרת הסיכות האלה." היא עוצרת לרגע ומוציאה מכיסה סיכה שחורה, קטנה ועגולה, שמתחברת לבגדים. "החוקים הם פשוטים. אתם חייבים לחזור עד חצות בשעת ההדמיה, אסור לכם להגיד לאף אחד על הסיכות, ואסור לכם בשום פנים ואופן לחזור לפני שמסתיים יום הלימודים, אלא אם כן זה מצב חירום."

"רגע, מה זאת אומרת - "

"זאת אומרת שאתם צריכים לנסות להתחבר לאנשים, ובשביל זה אנחנו נותנים לכם את האפשרות להישאר שם יותר זמן."

"למה לנו להתחבר לאנשים בהדמיה?"

"כי זה יהיה חלק מהציון שלכם. זהו. אין יותר ויכוחים. שקט כולם!" היא משתיקה אותנו אחרי שהלחשושים מתחילים. כמו תמיד. אני נאנחת בזמן שכולם נשענים אחורה, וכך גם אני. אני מרגישה שוב את הדקירה הזאת ברקות, בדיוק כשאני נשכבת על הכיסא, והפעם כשאני מתעוררת אני בשער הפנימייה. אני נאנחת בחוסר שביעות רצון. דווקא כאן? אני מרגישה כובד מסוים על הגב, ומסובבת את הראש. אני מופתעת לגלות תיק בצבע כחול-ירוק על הגב שלי. אז ככה אני אמורה להביא דברים. טוב, לפחות אני לא צריכה לסחוב אותם מהבית או משהו.

אני מתקדמת לעבר הכיתה שלי - שאני זוכרת בדיוק איפה היא נמצאת. טוב, נו, הייתי שם יום שלם - ונעצרת במהירות כשאני שמה לב שאני כמעט נתקלת במישהו.

"היי, מה לעזא - " הנער מתחיל להגיד, אבל נעצר, ובמקום להמשיך את המשפט בוחן אותי במבטו.

"אני פה, אתה יודע." אני אומרת לו ומכחכחת בגרוני בשביל שיפסיק לבחון אותי. הוא מאדים קלות ומסתכל עליי ישירות, והמבט שלו נראה כאילו הוא -

"אה ... אה, היי." הוא אומר בחיוך שחושף שיניים לבנות וישרות. "את חדשה כאן? לא ראיתי אותך קודם." הוא ממשיך.

"אה, כן. עברתי לפה אתמול." אני אומרת והמבט שלו משתנה למבט ספקני. הוא סורק אותי ונראה כאילו הוא מהרהר במשהו בראשו.

"הממ ... איך קוראים לך?" הוא שואל לבסוף, מסיט את השיער החום הבהיר שלו מעיניו. עיניו השחורות כמעט בוחנות אותי.

"זואי." אני עונה בחיוך. נשימה עמוקה, זואי, את צריכה להיות חברותית. אז מה שהוא נראה כמו חתיכת אגואיסט נרקיסיסטי.

"קונור," הוא אומר ומושיט לי יד. אני מסתכלת עליו במבט של אתה לא רציני, נכון? והוא מוריד את היד ומעביר אותה על עורפו במבוכה במקום.

"אז ... " הוא מתחיל להגיד כשהוא נקטע על ידי קול כועס מאחוריו.
"קונור! די כבר להטריד - " אמילי סלייד אומרת לו בכעס כשהיא מבחינה בי. "או, היי, זואי!" היא אומרת לי בחיוך ואז מעיפה מבט רצחני בקונור שגורם לו להתכווץ בפחד. הוא ... מפחד ממנה?

"אממ ... אני מצטערת להפריע לאיחוד המרגש, אבל אני צריכה להגיע לכיתה - " אני מתחילה להגיד.

"איחוד? המטרידן הזה הוא אחי - " היא מתחילה להגיד.

"הגדול." הוא מוסיף וקוטע אותה.

"בחודש." היא אומרת בזעף.

"רגע, מה זאת אומרת מטרידן? לא הטרדתי אותה!" קונור אומר בקול מתגונן. וואו, היא ממש אגרסיבית אליו, הא? זה די משעשע, האמת.

"לא, רק כמעט נתקלת בי והתחלת לתחקר אותי." אני מתערבת בריב שלהם.

"לא תחקרתי אותך!" הוא אומר בהתגוננות. "רק בדקתי על אודותייך."

"אתה פשוט כזה - אוח, אני לא מאמינה שאתה אח שלי." היא אומרת באנחה דרמטית.

"רוב הבנות היו מתות לאח כמוני."

"רוב הבנות היו מתות אם היית אח שלהן!" היא מסיימת את דבריה בכעס, תופסת אותי ביד ומתחילה להוביל אותי לכיתה.

"סליחה על הדרמה," היא אומרת בהתנצלות כשאנחנו כבר בפתח. אני סורקת את הכיתה ושמה לב שהכיסא שלידי ריק. הממ ... כריס כנראה לא הגיע היום. זה אומר שאני אהיה לבד?

"זואי?" סלייד מנערת את כתפי קלות ואני מסתובבת אליה בבת אחת.

"אה ... אממ ... כן. זה בסדר, גם לי יש אחות, למרות שהיא בת שתיים עשרה, ולא חמש עשרה. אני יודעת איך את מרגישה." אני עונה לה בחיוך.

"הו, באמת? איך קוראים לה?" היא שואלת בסקרנות.

"רייצ'ל," אני עונה.

"הו, באמת? גם לנו יש רייצ'ל בשכבה! היא לומדת איתי בכיתה! היא נחמדה." סלייד אומרת. אני מתחילה ללכת לכיוון הכיסא שלי, כשסלייד אחריי. אני מתיישבת על הכיסא, והיא מתיישבת על השולחן מולי.

"הממ ... את יודעת אולי מה יש עכשיו? אני לא זוכרת את מערכת השעות שלי." אני שואלת אותה.

"אממ ... אני חושבת שיש לך עכשיו חינוך גופני, אבל זה תלוי באם הכיתה שלך לומדת איתנו או לא." היא עונה לי במבט מהורהר.

"מה את עושה כאן?" אני שומעת קול צווחני מוכר מאחורי. קייטלין.

"אני מדברת עם זואי, זה מפריע לך?" סלייד עונה בקול ארסי.

"אה, כן. זה כן." קייטלין אומרת בקול סנובי ומגעיל לחלוטין.

"זה שהחיים החברתיים שלך מחורבנים זה לא אומר שאת צריכה להידחף לחיים של אחרים." אני אומרת לה לפני שאני בכלל מבינה מה קורה. מאיפה זה בא?

"הא!" היא מתנשפת בהפתעה. "אני לא מאמינה שאמרת לי את זה הרגע!"

"אה, היא כן. אז תתחפפי מפה כבר." סלייד אומרת, וקייטלין נושפת בזעם ומתחילה להתרחק. ברגע שהיא יוצאת מטווח הראייה שלנו, אנחנו פורצות בצחוק.

"מה כל כך מצחיק?" אני שומעת את הקול של מאט, וכשאני מרימה מבט אני מופתעת לגלות אותו עומד ליד שולחן המורה - שנמצא במרחק של שני שולחנות בערך מהשולחן שלי - ומביט בי.

"אלוהים! אין לכם עניינים להתעסק בהם, אנשים? תמצאו חיים, לעזאזל." אני פולטת בקול ארסי. טוב, אני לא יודעת מה נכנס בי, אבל אני בהחלט אוהבת את זה.

"מישהי עצבנית היום." הוא אומר ומתקדם שולחן אחד לכיווננו. שולחן אחד מפריד בינינו עכשיו.

"מישהו מטומטם היום." אני יורה חזרה.

"אאוץ'. זה כאב." הוא אומר בקול נעלב מזויף.

"לא כמו שיכאב לך כשאני - "

"אוקיי! זה מספיק, זואי! בואי נצא החוצה, טוב?" סלייד מתערבת לפני שהעניין נהיה קטלני. אני משאירה את התיק שלי על הכיסא ומתחילה ללכת לכיוון הדלת.

"כן, זה מה שחשבתי. פחדנית." מאט ממלמל. אני מאיצה את צעדיי ותוך שניות אני עומדת כל כך צמוד אליו שאני יכולה לחוש בנשימתו על פניי.

"מה אמרת?"

"אמרתי שאת פחדנית." הוא אומר באומץ, למרות שלפי האישונים שלו - שאני יכולה לראות בבירור כשאני עומדת כה קרוב אליו - שמתרחבים כמעט על כל העין שלו, וכמעט מסתירים את הגוון הירוק של עיניו, אני יכולה לראות שהוא מת מפחד.

אני עומדת לצעוק עליו משהו כשאני רואה את סלייד מסתכלת עליי ומנידה את ראשה כאומרת הוא לא שווה את זה.

"אתה יודע מה? אתה לא שווה את הזמן שלי." אני אומרת והולכת משם, ומעיפה מבט לאחור רק פעם אחת כדי לראות איך הוא הגיב, ואני רואה שהוא מסתכל עליי באימה שהוא מנסה להסתיר אבל לא מצליח.

"וואו, זאת הייתה חתיכת שיחה, מה קרה לך שם?" סלייד שואלת ובעיניה החומות יש ניצוץ של סקרנות.

"אני - אני  פשוט ... אוח, לעזאזל עם זה. הייתי צריכה להרוג אותו על המקום." אני אומרת באנחה ומתיישבת על הרצפה הקרה ונשענת על הקיר.

"אני חושבת שהפעם האחרונה שבה ראיתי את מאט כל כך מפוחד הייתה ... רגע, לא הייתה פעם כזו. בשני הימים הקצרים של שהותך כאן, הצלחת להתחיל מהפך, יקירתי!" היא אומרת בקול דרמטי, כמו שהאנשים בסרטים הישנים מדברים בהם.

"טכנית, אני פה יום אחד, והיום השני שלי מתחיל היום." 

"אוי, פרטים קטנים ולא חשובים." היא אומרת ומנופפת בידה בביטול.

"שלום לכן, בנות." אני רואה את קונור מתכופף אלינו. 

"מה אתה רוצה, קוני?" סלייד אומרת ספק בשעשוע, ספק ברוגז.

"אל תקראי לי קוני!" 

"ולמה לא?"

"כי קוראים לי קונור!" הוא אומר בקול מתגונן, ואז מסתכל עליי. "שמעתי שרבת עם קייטלין. חבל שלא הייתי שם עם פופקורן." הוא אומר בשעשוע, אבל אי אפשר לטעות במבט המאוכזב על פניו.

"לא ממש רבתי איתה, פשוט שלחתי אותה למקום שהיא מתאימה בו. כמו גן החיות, למשל."

"עכשיו אני ממש מצטער שלא ראיתי את זה."

"עזוב את השיחה שלה עם קייטלין, היית צריך לראות מה קרה עם מאט!" סלייד אומרת בהתלהבות ואני נועצת בה מבט. למה היא משוויצה בזה ... ?

"את - רבת - עם מאט?" הוא אומר בקול מזועזע ומדגיש כל מילה. "לעזאזל, עזבו אתכם מהפופקורן, הייתי משלם כדי לראות את זה ולצלם!"

הממ ... הוא לא כזה גרוע כמו שחשבתי שהוא בהתחלה. הצלצול שמודיע על תחילת השיעור קוטע את מחשבותיי, ואני קמה באנחה, נפרדת מקונור וסלייד, והולכת לכיוון הכיתה.

שלום אנשים שנטשתי לכמעט-חודש ואני ממש מצטערת על זה! מה קורה? אה, נכון. מחשב. אתם לא יכולים לענות לי ;-;

אז התמונה לא קשורה לפרק, והיום לא יום שבת. (כן, שמתי לב, תודה רבה!) זה בגלל הטיסה [עיינו בהמשך ההערה כדי להבין] ואני לא אהיה בישראל מחר בערב כדי לפרסם, אז הרווחתם D:

(בבקשה אל תהרגו אותי >>: )

טוב, אני פשוט אהיה בדדה וגלמודה כאן לבד. היי, שמתם לב שעשיתי פרק ארוך? D:

טוב, אני עייפה כי הלכתי לישון בארבע וחצי לפנות בוקר, התעוררתי בשתים עשרה, ואני נוסעת מחר - טכנית, זה כבר היום, לא? - בשמונה בבוקר לגרמניה אבל יוצאת מהבית עוד שעה וחצי. כבר אמרתי שאני עייפה?

אז אני חוזרת ביום שבת בלילה, ואז נחשו מה? ביום ראשון בבוקר אני נוסעת לקורס משצ"ים של ארבעה ימים. אני הולכת לסבול בכל כך הרבה רמות    ><

אז אני לא אוכל לעדכן ביום שבת הבא, (או בכלל בשבועיים הקרובים ;-;) אז כשאני אחזור אני מבטיחה שאני אכין שני פרקים חדשים ואפרסם אותם ביום הבא אחרי שאני אחזור מהקורס D: [שמעו, אני צריכה שינה והכל, כן?]

אז שוב, סליחה על הדיליי הענק, ותגיבו, נראה לי?

הוהוהוהוווווווו שכחתי לגמרייי

חברה שלי הכירה לי להקה שקוראים לה 3OH!3 ואני מתה עליהם! (תתעלמו מזה שהשם מוזר >: ) אז תנסו לשמוע אותם ? מישהו ?

הוווו ומזל טוב לאניטה [למרות שיש לה מחר אבל עדיין] ואני מאחלת לך עד 169 ושתזכי לראות את ניקו ופרסבת' [כשהם יצאו מ ... כן.] ושיהיה לך אחלה בחלה של יום הולדת כי אני לא אהיה כאן מחר כדי להגיד לך >: (מחר ז"א יום ראשון כי טכנית עכשיו כבר יום שבת) ואני אוהבת אותך ומאחלת לך כל טוב D:

טוב, אז דעות על הפרק יתקבלו בברכה, שבת שלום וביי? D:

אממ .. יש לי כל מיני .. עניינים עכשיו, אז אני לוקחת הפסקה מהסיפור לשבוע או שבועיים.

אה .. סליחה למעטים שקראו אותו?