לפני שבוע בדיוק נגמר המחנה האחרון שלי בתנועה, ובעצם הפעילות האחרונה שלי בתנועה הזאת.
אני לא אשקר, ניסיתי קצת להכחיש בלילה האחרון ורציתי לחשוב שהכל כרגיל,
אבל אם אני חוזרת אחורה, הייתי לחוצה למרות שלא ניסיתי לייחס חשיבות גדולה ללילה הזה.
וביום למחרת, היום האחרון בעצם, היה יום פירוק של כל המחנה,
אז שום דבר גם לא הפך את היום הזה לשונה איכשהו.
לקראת הסוף שניה לפני שעלינו לאטובוסים, ממש רציתי לעשות תמונה של כל השכבה,
או לפחות כל מי שנשאר עד סוף המחנה מהשכבה, כדי שיישאר לי מן זכר אחרון וסופי.
אחרי התמונה היינו במעגל של כל השכבה כמו שאנחנו עושים בדרך כלל.
אז קצת התחלתי להבין שמפה אני הולכת לעלות לאוטובוס, ואני כבר לא אהיה חלק מזה יותר.
חיבקתי את כולם וקצת התרגשתי, אבל אמרתי לאחת החברות,
שאני רק עוזבת את נוע"ם, ולא את השכבה עצמה, וברור לי לגמרי שאני הולכת לבקר את כולם בקומונות.
זה פחד ענק לכל מי שלא ממשיך בשנות שירות, שיישכחו אותו.
אני מאוד מקווה שלא יישכחו אותי, וגם אם כן, אני אדאג להזכיר להם מדי פעם.
הבנתי כל מה שהרגשתי שם רק ברגע שירדתי מהאוטובוס בעיר שלי, כשהגענו הביתה.
היה לי מן רצון לעלות בחזרה ושיחזיר אותי למקום הזה, לבועה הזאת.
היה לי כל כך כייף, אבל אני באמת שמחה ומקווה שהקשר שלי עם האנשים הנפלאים האלה לא ייגמר.
ובנימה אחרת לגמרי, שלפני שבוע נגמר המחנה, בעוד שבוע בדיוק אני עולה על מדים.
כשקיבלתי את התאריך גיוס שלי התרגשתי. יותר מאוחר התבאסתי מהתפקיד.
ועכשיו אני רוצה פשוט להתחיל עם זה ולראות איך זה באמת ועל מה כולם מדברים.
אני זוכרת שאת הבלוג הזה פתחתי ממש לפני תחילת כיתה ז', בחופש הגדול וכתבתי על הציפיות שלי.
עכשיו אני כותבת שניה לפני שאני מתגייסת. מקווה שאני אמשיך לכתוב פה תמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
magical unicorn *