11.9.2016
לפני חודש וקצת, ב9 באוגוסט, עליתי על האוטובוס מתל השומר שנסע במשך 2 דקות,
אם לא פחות, והוריד אותי בבקו"ם. כל זה כמובן בידיעה שאני מתגייסת למשטרה צבאית.
כבר לפני הגיוס ששאלו אותי לאן אני מתגייסת שמעתי שלל בדיחות כמו "רק אל תתני לי דו"ח",
"את הולכת להיות מנייאקית?" וכדומה. לא ממש הזיז לי וידעתי שזה בגדר בדיחה.
אבל עניתי שאין מצב שאני הולכת ל"תפקיד של הדוחות". רציתי בכלל מצ"ח אם כבר.
את השיבוץ קיבלתי כחודשיים לפני הגיוס. בהתחלה אמרתי מגניב, אחרי שבוע חיפשתי איך לצאת משם.
אבל ידעתי שמאוחר מדי כבר לנסות להחליף תפקיד, אז החלטתי לנסות ולפתוח את הראש
ולפחות לעשות את הטירונות ומקסימום אם לא יהיה לי טוב, אני אנסה לצאת משם.
עולה מהבקו"ם על האוטובוס לכיוון עיר הבהדים, המפקדים עולים וצועקים ומכניסים את כולם לשוק.
מפה לשם- מתחילה את הטירונות.
בהתחלה רציתי מצ"ח, וזה גם מה שאמרתי כשהגעתי לשם. אחר כך הבנתי שהסיכויים ממש נמוכים
להתקבל כי יש הרבה שתמיינו לפני ולא הרבה יתקבלו. אז החלטתי שאני רוצה להיות מדכ"ית.
בהתחלה שללתי את זה כי לא ממש מתאים לי העניין של לפקד על כלואים שסביר להניח גם גדולים ממני.
אבל החלטתי שזה יכול להיות תפקיד משמעותי אם אני אחליט שהוא יהיה ככה, ואני אוכל להשפיע על אחרים בדרך שלי.
גם שלא נדבר על זה שזה או מדכ"ים או שיטור, כי שאר התפקידים ירדו מהפרק.
חדורת מטרה נכנסתי ביום המיונים לחדר עם המראיינים, דיברתי על הדרכה ועל שהייתי בתנועת נוער,
על שאני מרגישה שהתפקיד הזה מתאים לי, ושאני מסוגלת לעשות אותו כמו שצריך.
הראיון היה קליל, אפילו לא 2 דקות והוא נגמר. בלי סימולציות בלי כלום.
כבר התחלתי לתכנן לעצמי הכל בראש, על כשאני אהיה מדכ"ית, ואני אהיה בכלא 4,
על איזו מפקדת אני אהיה, על זה שאני יומיים שם ויומיים בבית אז אני אוכל לפגוש את החברים שלי שבשנות שירות.
לא זוכרת מתי הייתה לי תחושה כל כך טובה לגבי משהו.
ה-7 בספטמבר, יום שלאחר סוף הטירונות.
הסמלת יחד עם המ"מ מסכמות עם כל אחד מהמחלקה את הטירונות ומבשרות את השיבוץ.
נכנסתי בין הראשונים כי כבר לא עמדתי בלחץ ורציתי שיגידו לי את השיבוץ,
ולכתוב באופן רשמי שאני מדכ"ית לכל החברים והמשפחה.
יושבת לחוצה על הכיסא, והסמלת מתחילה ואומרת שאין מה למשוך את זה,
מספרת משהו על זה שמדכ"ים ושיטור מאוד נלחמו עליי וההחלטה איפה לשים אותי הייתה מאוד קשה.
אבל בסוף החליטו ששיטור.
נהייתי אדומה, העיניים גם. היא מסתכלת עליי ורואה שאני ממש לא מרוצה ומנסה להרגיע אותי
ואומרת לי לבוא עם ראש פתוח והסבירה לי על התפקיד, כאילו לא ידעתי לפני מה הוא אומר.
זה עדיין לא אומר שאני רוצה אותו.
יוצאת מהחדר, והכל צריך לקרות כל כך מהר, להרשם לקורס ולחזור ל-ח' המחלקתית
עם שכולם מסיימים עם השיבוצים. כשישר אחר כך מחלקים את כולם לפני הקורסים ומתחילים בהם.
במשך כל הזמן הזה שמחכים לכולם, אני לא מעכלת כלום. הייתי כל כך בטוחה בעצמי,
וכל הדבר הזה הוריד לי את הביטחון לגמרי. אחר כך ראיתי גם איזה אנשים התקבלו למד"כים,
ובאמת שלא הבנתי איך אני לא. כי עם כמה שירד לי הביטחון מזה, בסופו של דבר אני יודעת מה אני שווה
ואני יודעת יותר טוב מהמפקדים שלי מה מתאים לי.
הם לקחו את אלה שפחות עושים בעיות וסביר להניח שלא יסרבו אם ישימו אותם בשיטור.
חבל רק שבתחילת הטירונות אמרו לנו שאם נהיה חיילים טובים נקבל את מה שאנחנו רוצים או לפחות בערך.
רק שכל זה היה ממש להפך.
אז כרגע אני בשיטור, אבל אני ממש לא רוצה להישאר בדבר הזה.
אני הולכת לנסות לקבל שיבוץ אחר, תפקיד אחר, ואם צריך גם חיל אחר.
אני לא רוצה לעשות במשך שנתיים תפקיד שאני לא אוהבת,
גם כי אני יודעת שאי אפשר לעשות תפקיד כמו שצריך אם אין לי חיבור אליו,
וגם כי אני רוצה לעשות תפקיד שאני אדע שאני ממצה את מרבית היכולות שלי.
ובמשך השנים האחרונות בניתי את הביטחון שלי, ואני יודעת שיש לי הרבה יכולות שאני לא אזכה לממש,
ואני יודעת שאני יכולה פי אלף יותר. ואני יודעת שאני מי שאני ומה מתאים לי, ועוד יותר מה לא מתאים לי.
בניגוד לסגל המחלקה שלי שאחרי שבועיים רק התחילו קצת ללמוד את השם שלי,
שלא נדבר על המפקד שעד יומיים לפני סוף הטירונות קרא לי בשם אחר.
12.10.2016
עבר חודש מאז שכתבתי את זה. התחלתי לחפור למפקדים שלי,
ולגורמים יותר גבוהים על זה שאני רוצה טופס 55, ושאני רוצה תפקיד אחר מסוים במשטרה צבאית.
נשאר עוד פחות מחודש לסוף הקורס. את הטופס שלי עוד לא קיבלתי, והבקשה שלי עדיין "בבדיקה".
אני מרגישה שמורחים אותי כרגע.
יש בי רצון עז לנסות לפנות לדרגים אפילו עוד יותר גבוהים, כמו הסגן אלוף של הגדוד שאני מעוניינת להיות בו,
ולהביע בפניה את הרצון שלי לעשות את התפקיד הזה, וכמה חשוב לי שכבר ייתנו לי לעבור אליו.
אני רוצה עוד לתת לזה צ'אנס שאני לא אצטרך לפעול בדרכים פחות ראויות ושיתנו לי את מבוקשי,
אבל הבנתי שהרבה פעמים דברים כאלה לא באמת קורים בצה"ל.
אז מה שצריך לקרות, יקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
magical unicorn *