קשקושי פילוסופיה נכחדת

ברגע שקורה משהו טוב זה בעצם אומר שקרה משהו רע (זה אגב לא עובד הפוך).

באופן מפתיע למדי קיבלתי טלפון מאחד החוקרים בחוג של מדע המדינה, והסתבר שהמזכירה המליצה לו לצלצל אלי בקשר למשרת עוזרת מחקר. זה נורא ריגש אותי כי בחוג בדרך כלל לא לוקחים סטודנטים לתואר ראשון, ובמיוחד לא תואר ראשון שנה ב'. אז נורא השקעתי וקראתי חומרים ובאתי לראיון מוכנה מאוד ואינטליגנטית מאוד ובעיקר טיפשה מאוד כי השתנתי על המבחנים שלי לטובת עוד עבודה שחורה נפלאה ונהדרת ובאנגלית.

בכל אופן, אז אם אני כותבת טוב הוא ייקח אותי, ואז אני לא אעשה שום דבר חשוב בשביל אף אחד חשוב למען משהו לא חשוב. בסך הכל אני אקבל מעט מאוד כסף בשביל משהו לא חשוב. החיים במיטבם, בהחלט החיים במיטבם.

לפני חודשיים עוד רציתי להרצות ולהמשיך לטפס בפירמידת האקדמיה, ועכשיו הם נראים לי חבורת אנשים שהם קצת יותר אינטליגנטים מהרגיל, אבל אין בהם שום טעם ושום צבע. סתם ערימת אנשים שמדברים לעצמם.

הינה, קרה לי סוף סוף משהו שהייתי חושבת שהוא טוב, אבל הוא בעצם רע. וזה באמת לא עובד הפוך.

(מבטיחה לכתוב משהו יותר אינטליגנטי ברגע שלחץ המבחנים יירד ממני)

מה שלא השתנה הוא שאני עדיין לצערי עובדת בסטימצקי. אני שונאת את המקום הזה ואני עוד אשקיע ואכתוב בדיוק למה אני שונאת את המקום הארור הזה, אבל עוד יותר אני שונאת את הספרות הזו שמוכרים במבצעים. אני כל הזמן משקרת לאנשים ואומרת שקראתי ושאהבתי ושמדהים וואו וחד פעמי, והכל בולשיט, אני פשוט יודעת לקרוא את התקציר ולהסיק על העלילה מהעטיפה. "תודה רבה על ההמלצה, קלעת בול לטעם שלי" - דה, הטעם שלך הוא פשוט הטעם של ההמונים שבולעים סרטים לשווא.

אבל כש"לבד על מאדים" רק יצא (בקיץ של 2014) בעברית, אני קראתי את הספר. ועכשיו בגלל הסרט כולם מתלהבים לקרוא אותו. ואני נורא התלהבתי שסוף סוף קראתי ספר שכולם רוצים לקרוא, אבל בואו אני אספר לכם על הספר הזה - הוא סתם. הוא ממש ממש סתם. הוא משעמם ורב הספר ממש נאבקתי בו. עד שהגעתי לסוף, וכל כך התלהבתי שקראתי ספר שעכשיו כולם מתלהבים לקרוא ושאני לא צריכה לשקר יותר שהייתי בטוחה שקראתי ספר ממש טוב. עד שהתפקחתי והבנתי שחוץ מכמה בדיקות ממש מוצלחות בכל 25 עמ', הספר הזה לא שווה הרבה.

אבל כמובן שאני עדיין אומרת לכולם כמה הוא ספר מדהים. בכל זאת, זה מוסיף עוד 90 שקלים למכירה.

אקזיסטנציאליזם הוא תנועה פילוסופית אשר מתמקדת בקיום האנושי ובמשמעות של הקיום האנושית. המסקנה שלהם די אומללה לרבים ומובנת מעליה ומשעממת אחרים - לקיום אין משמעות. רק שגם האקזיסטנציאליסטים לא הצליחו להחזיק את עצמם בתוך ידיעה ארורה שכזו, והכריזו בגאווה שהאדם רשאי סוף סוף לבחור את גורלו שלו ולהעניק משמעות לחייו בדרכו שלו. כלומר, הנה, נפטרנו מאלוהיות, וייעודיות, וגורל - והנה אנחנו אדונים לעצמנו. כמה אופטימי, כמה נפלא, סיזיפוס שמח בשיא תפארתו.

אחרי זה הגיעו הוגים ותאוריטקנים מתוחכמים מעט יותר, וקראו לעצמם פוסט מודרניסטים; הם דיברו על הנזילות שבחיים המודרניים האנושיים, על החשד האנושי כערך עליו, על הפירוק בתור התחביב הנפלא ביותר. הפירוק הזה כל כך נפלא כי הוא כל כך טוטאלי, הוא מפרק הכל: סמכות, משמעות, הגדרות, אמת, דטרמיניזם, טאוטולוגיה, מה שתרצו, ממש מה שתרצו. הוא פירק קדמה ופירק נסיגה, פירק זהות ופירק אינדיבידואליזם, פירק את העבר ופירק את העתיד, פירק משמעות ופירק את החיים. "צריכים להיות חשדניים תמיד", החבורה העליזה הזאת הכריזה, "תזהרו מהסיפורים שהמודרניים האלה יספרו לכם." ואנחנו נזהרים, באמת שנזהרים. אנחנו מבולבלים תמיד, אנחנו מחפשים תמיד אחרי משמעות שהיא. ואנחנו הקשבנו גם לחבורה העליזה של האקזיסטנציאליסטים, וניסינו לחפש את המשמעות בתוכנו שלנו. אבל גם כאן הקשבנו לפוסט מודרניים הנזילים והנלוזים האלו: אפילו על עצמנו אנחנו לא סומכים יותר. אין לנו מושג מה היא המציאות והאם אנחנו מתואמים איתה, אין לנו מושג מה אנחנו רוצים לעשות עם החיים שלנו, אין לנו מושג מה המסלול שעלינו לבחור, מה הדרך חיים שאנחנו רוצים, מה הוא החלום שלנו והאם בכלל יש דבר כזה חלום. מערכת המושגים של השאיפה האנושית היא מודרנית להפליא: אנחנו מדברים על חלום, על הגשמה, על התקדמות. ואמנם, התחושות שלנו הן פוסט מודרניות ואומללות: פירקנו את כל האמת, פירקנו את כל הסמכות, את הדרך, את הנרטיב הגדול, את האמת. אנחנו לא יכולים לסמוך יותר על אף אחד, אבל עדיין סומכים על מושגים כמו חלום, תקווה, משמעות, חשיבות, התקדמות, הצלחה. אנחנו שבויים בחלום האמריקאי אבל מרגישים את האומללות הצרפתית; המושגים התודעתיים שלנו לא תואמים למושאי התחושה שלנו.בגלל זה, גבירותיי ורבותיי, אנחנו כל כך אומללים. המודרניות האמריקאית בצורת סדרות טיפשיות וסרטים שמוערכים יתר על המידה החדירה לנו רעיונות משוגעים על התגשמות של חלומות; סדרות איכותיות מעט יותר, גם אמריקאיות לרב (ולצופי האנימה הנלהבים גם היפניות), החדירו את מושג המאבק והדרך: על האדם להילחם בעצמו ובסביבה שלו בשביל לנצח, בשביל להיות האחרון שמפסיק לרוץ. אחרי זה התחילו כל מני יצירות, גם כמובן אמריקאיות, שהציגו לנו את מה שהצנועים קוראים לו "הפרספקטיבה האחרת", ואילו הבוטים יותר קוראים לו "האמת". מדובר בעצם באמנות איכות אפלה, אשר מדברת על המצוקה האנושית, על האבסורד האנושי, על הריק שבקיום ועל הארעיות שבו. אף אחד לא חשוב, כולם חושבים שהם כן, אבל התחושות שלהם ארעיים, והאישיות שלהם מקרית, וכל הפעולות שלהם לא משנות לאף אחד שום דבר.

אלו טקסטים אפלים שאפשר לפגוש במקומות רבים, אבל כמובן שככל שאמנות גבוהה יותר גם פחות אנשים אוהבים אותה (אלא אם היא עוברת תהליך פופוליזציה נפלא ולא מאבדת את עצמה), או פחות אנשים מבינים אותה. לפעמים היא יכולה להיחשב ל"ספר טוב" או ל"סרט טוב" או אפילו ל"פוסט טוב", אבל ההשפעה אכזרית וקשה מדי, וב האנשים בוחרים פסול לנפנף אותה מחייהם. אבל בכל זאת, משהו שוקע, ומשהו מחלחל; התחושות האלו, הבלבול האבסולוטי, המרירות הפנימית, תחושת המעס המעקצצת - כל אלו הופכים אט אט לחלק מחיינו, לחלק ממי שאנחנו.

אנחנו דור שמדבר עדיין במושגים של פופ אמריקני זול שהבין משהו מהתנועה המודרנית והנאורה, אבל מישהו התעסק בנו, חדר אלינו, פלש. אנחנו אומללים, ההחלטות שלנו מינימליות, וכל החלטה יותר גדולה ממינימלית גורמת לנו להתפחלץ וללכת לבר, כאשר הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות בו הוא למצוא אדם שתמצא איתו שפה משותפת ותדברו על כמה זה קשה לקבל החלטות בעולם של היום. ואז תעברו לדבר על פיגועים, או על סקס, או על משהו חסר משמעות אחרת, ותרגישו שיום יבוא ותבינו מה הדרך שלהם, איפה הם יהיו חשובים.