קשקושי פילוסופיה נכחדת

המבט לאחור הוא אולי אחד מאבני הדרך החושבים ביותר למזוכיזם ואופוריה. הזכרון הוא גרסא ערוכה מאוד של המציאות סביבות. בני האדם כמובן זוכרים ונושמים מנקודת הנחה בסיסית שמרכז עולמם הוא האני הגשמי והרוחני. לעולם האדם יחשוב שהוא הדמות המשנית בתרחיש שבו הוא נמצא. האדם סובל מעליונות אלוהים, ואולי בגלל זה המצאת האלוהים האנושי היא כל כך מוצלחת. גם אני חטאתי ברגש העליונות, והרבה יותר מפעם אחת. למרות שהתמזלתי באובייקטיביות, כנות ויכולות זכרון מרשימים - גם הצלחתי לרכוש לעצמי את יכולת ההכחשה. ברגע שקרה לי דבר שכל כך התביישתי בו, הדחקתי את זה לחלוטין, עד כדי כך שאני לא בטוח מה האמת עליה אני מדבר וחושב. ולמרות כל הצנזורה שהטלתי על זכרונותיי - דבר אחד ברור לי, והוא הניכור שבלט בחיי. לפני שאפרט על העצה הגדולה ביותר שייעצתי לעצמי תמיד, אך לה לא הקשבתי, הייתי רוצה להעיר שאני שונא לדבר על עצמי, אני מאמין שחיי אפורים מאוד. אמנם הנושא החם, אותו החלטתי לאמץ בחום, מאלץ אותי לכתוב על עצמי - אך אני בעצם פונה אל קהל כל האנושות, שטועים בדיוק בטעות שאני טעיתי. 

במבט לאחור, הייתי מייעץ לעצמי להפסיק לייחס כל כך הרבה מחשבה לחברה האנושית הסביבתית, במקום לחברה האנושית התרבותית. 

מאז שעליתי לארץ ועד גיל 11 הייתי מנוכר לחלוטין. חייתי בעולם משלי, דמיינתי לי מציאות אחרת עם יצורים שונים(ממש כמו פוקימונים), ואהבתי אנימה ששודרה בערוץ הילדים. שאבתי את כל עקרונות המוסר והנפש שלי מהסדרות המצויירות האלה. בגיל 11 הכרתי כמה אנשים שאהבו אנימה כמוני. הם נטשו אותי בסביבות גיל 13. מגיל 13 עד גיל 15 הכרתי קבוצה מצומצמת של מתקשים חברתית בבית הספר, ובגיל 15 גדלתי מספיק בשביל להיות יפה. כשקיבלתי את היופי, נהיו לי חברים. בהתחלה משכתי את תשומת הלב המין השני, ולאט לאט אהבו אותי. אמנם תמיד התקשתי, אבל למדתי את השפה החברתית המדוברת. מגיל 15 עד גיל 18 בזבזבתי את זמני בלצבור שמות. עשיתי לעצמי רשימות של חברים. השוויתי את מי הם אוהבים יותר - אותי, או את אויביי למשחק. העברתי את זמני גם בחיטוב הגוף, אבל זה באמת עניין מביך. בגיל 18 נשרתי מבית הספר, ועברתי לבית ספר פרטי. כל שלושת השנים של חיי נזרקו לחלוטין. לא מצאתי לעצמי אף חבר נפש שנשאר איתי באמת לאורך זמן, החברים שהיו לי כמעט ולגמרי שכחו ממני, וכל מפגש חברתי שהוא סיימתי בעצבים. 

עד גיל 19 חייתי בבדידות, מתמרמר ומתבכיין. עד שיום אחד עשיתי רשימת ספרים, רובם ספרים קלאסים וגדולים כמו "רובינזון קרוזו", "שלושת המוסקטרים", "חולית" וכו'. הראיתי את הרשימה לאדם הקרוב לי ביותר, והוא הסתכל עלי בעיניים פעורות, מופתע מהבורות שחייתי בה עד עכשיו. אמנם תמיד התגאתי שכל חכמתי מבוססת על נסיוני הדק, אך ממש התביישתי בבורותי הבולטת באופן כה גלוי. הבנתי כמה החברה האנושית הסביבתית הזיקה לי. 

אם הייתי עכשיו שוב בגיל 14, הייתי ממשיך את חיי בתור חננה. אמנם כנראה עדיין הייתי הופך ליפה, אבל לא הייתי נותן לצרכים הכל כך מובנים לחברה, חום ואהבה להשפיע עלי בדרך הזאת. הייתי ממשיך לקרוא, ממשיך לראות את האנימות שחישלו את אופיי, עושה את המחקרים שהתחלתי רק עכשיו, כותב את כל הסיפורים עליהם חשבתי כל כך הרבה שנים. הייתי לוקח את הפיגור החברתי שלי בתור ברכה לתרומה שלי לחברה אנושית תרבותית, שהיא הדבר החשוב באמת למהות ההוויה של עולמנו. אנחנו כמובן צריכים בני האדם במובן הגיאוגרפי, אך המירוץ שעשיתי, לדעת שאני שליט השבט, היה פרימיטיבי והתאים לאנשים כל כך בינוניים, שאני אפילו נבוך מעצמי. החברתיות שלי הייתה צריכה להיות מיוחדת בדיוק כמו כל פועליי(במובן האי-שיעבוד לאינסטינקטים מובנים), אותם התחלתי להוציא לפועל רק השנה, ברגע שכתבתי את עקרונות הדת הבדיונית שלי. 

הפכתי לילד יפה ואופנתי, מילד חכם ומשונה. עכשיו אני שוב חכם ומשונה, וחסרה לי החברה האנושית כל כך. אני כל כך רוצה לשתף אנשים במחשבותיי, לקבל את ההערכה האנושית שתקבע את הצלחתי בעולם. יש בי גם את היצר המשתולל להקשיב ולהושיע, להילחם על המאבק במצוי הרציאונלי, ועל המאבק למצוא את הטוהר והקסם. 

הזנחתי את הקסם, ואת עצמי המתקשה חברתית, אך מרגש את עצמי בגודל המחשבה והרגש. הייתי מייעץ לעצמי לנצל אחרת את חווית התיכון שלי. הייתי מייעץ לעצמי לא לוותר על עצמי לעולם. 

אני שונא לכתוב על עצמי, אבל זה גם הסבר מצויין לשאלה איך התחלתי לכתוב כל כך הרבה, בכל כך מעט זמן.