קשקושי פילוסופיה נכחדת

להרבה אנשים יש איזה בוקר אחד שהם מתעוררים אליו ובו המחשבות של היום שעבר לא פוסחות מעליהם, למרות שהרי בבוקר כולם אמורים להרגיש לפחות קצת יותר טוב. 

יש אנשים עם טראומות של ממש, פשעים וחטאים חמורים שנעשו כנגדם ולהם, ואין להם אפשרות לברוח ולהתמודד עם המעשה כל כך מהר. ויש קבוצה אחרת, של טראומה אנושית מעט שונה, לא בדיוק פשע ולא בדיוק חטא, רק תחושה נוראית שלאדם אין סיכוי לברוח ממנה: ההבנה שאף אחד לא אוהב אותך. ידיעה אמיתית וטהורה שלא נובעת מחוסר בטחון עצמי של גיל העשרה, אלא הבנה בוגרת ואמיתית את המצב. כשאדם קם בבוקר, ומבין שאף אחד לא יחשוב עליו היום, אף אחד לא ישקיע מעט מזמנו בשביל לשמח אותו, שאף אחד לא יקבל את החיבוק שלו באהבה.

אדם קם בבוקר, ומבין שכל הטוב שלו הוא נימוס בסיסי בלבד, או חיבה אנושית רגילה, אבל לא ממש אהבה. אף אחד לא אוהב אותך, פשוט כך. אף אחד לא רוצה לבקר אותך, ואף אחד לא ירגיש בחסרונך, ואף אחד לא מתכווץ מנוכח המחשבה שתיפצע, תלך או תמות. אתה טמון בבדידות כבדה וערפילית, שיש לה אמנם מוצאים, אבל אתה חרד לשלומך, לעתידך ולטיב חייך. מה לעזאזל שווים חיי האדם מבלי נפש חיה לשתף אותה בהם? 

המצב הריאלי יותר הוא לקום בבוקר, ולא לבנות לעצמך חלקת קבר קטנה, כי יש נפשה או שתיים שאוהבות אותך. אימא או אבא, או אפילו בן זוג, ולמען האמת גם כלב או חתול נכללים במשוואה. אבל אתה אומלל, כי אתה יוצא החוצה ואתה לא מסתדר עם אף אחד. 

אף אחד לא אוהב את נושאי השיחה שלך, אף אחד לא אוהב את חוש ההומור שלך, אף אחד לא אוהב אפילו את איך שאתה נראה, ואתה בכלל לא מצפה מעצמך להיות יפה. אף אחד לא אוהב את היצירות שלך, אף אחד לא אוהב את החלומות שלך, אתה לא מעניין אף אחד. אנשים גוררים אותך לשיחה בכוח, חלקם מצחקקים על המילים שיוצאות לך מהפה, חלקם פשוט משפילים אותך והופכים אותך לבדיחה לא מזיקה, והחלק היותר כן מבקש בנימוס, ועדיין בחוש הומור, להפסיק לחשוב עצמאית. זה לא שמדובר באנשים רעים, מדובר בסה"כ באנשים רגילים למדי עם מד מוסר ואהבה אנושית בינוניים וממוצעים; הם אוהבים אנשים אחרים, הם נאמנים למקבץ נדיר, הם אפילו בעלי עקרונות, שומרים על איכות הסביבה, מאמינים בדמוקרטיה, בעד מני מיעוטים והומוסקסואלים, וחלקם אפילו לא מרכלים ולא שופטים אנשים על פי המראה שלהם. אבל הם בכל זאת מסתכלים עליך, ואתה לא פליט, ואתה לא הומו, ואתה לא עני ואתה לא סובל מאיזשהי דיקטטורה מוסלמית או קומוניסטית נוראית. אתה גם לא עץ, וגם אם היית בסה"כ מאכילים ומשקים אותך בבית, אז לא רואים בך שום דבר מיוחד. זה לא שחושבים שאתה מעצבן, למרות שיש לך כמה רגעים שבהם אנשים ממש מאדימים בגללך. אתה גם לא מכוער או מרתיע, אתה מריח בסדר גמור ומתקלח, ואתה גם מתלבש בסדר, ואתה קראת כמה ספרים וראית הרבה סדרות. יש לך נושאים שיחה משותפים עם אנשים, אתה למדת בבית הספר, אתה לא עבריין ואתה אפילו לא מבית גרוע. קרו לך כמה דברים רעים בחיים כמו לכולם, והיה לך סקס שתהחרטת עליו, ופעם ששתית יותר מדי אלכוהול, ופעם שרבת עם ההורים וברחת מהבית. ובכל זאת, אתה יושב עם כולם בשביל עוד פעם שאולי תתחרט עליה כי הוצאת עליה כסף, ואתה לא רצוי. אתה לא רצוי לא כי הם מרושעים, לא כי הם לא מתאימים לך, לא כי הם שופטים אותך או כי יש בך פגם יוצא דופן.

אתה כמו כולם, אתה מתעורר כמו כולם וחי כמו כולם, אבל יש לך אישיות משעממת ואפורה, פשוטה משהו.

אתה לא יפה, ואתה לא חכם, ואתה לא מוכשר ויש לך המון פגמים באופי. התעוררת אצלך איזה חוסר ביטחון מיוחד, אתה צד אהבה של אנשים כמו איש שרק פתחו את ראותיו והוא צד את החמצן. אתה מעביר את זמנך בחיפוש. אתה מחפש פורומים של האוס ושל שובר שורות, אתה עושה לייקים לכולם בפייסבוק, אתה מנסה להתחבר בעבודה, אתה תמיד שואל מה שלום כולם ואתה אפילו משלם מדי פעם על אחרים בבתי קפה. אתה הולך להתנדב ואתה הולך לעבוד, אתה מחליף אנשים כשהם צריכים, אתה שונא את עצמך כשאתה מרגיז מישהו או פוגע במישהו, אתה מעניש את עצמך ומעביר עם עצמך שעות על כך שהיית אדם לא טוב - ושאסור להתנהג ככה. 

אתה עושה את כל הדבר האלו, ובכל זאת, אתה רואה שאנשים מחייכים אליך, מעריכים אותך, יעשו אפילו דברים בשבילך כי בסה"כ אף אחד לא רע ואתה עשית המון דברים טובים - אבל אף אחד לעזאזל לא אוהב אותך.

אתה הולך הביתה, ואתה מחייך, כי אימא ואבא אוהבים אותך. אבל הם אוהבים אותך כי הם אימא ואבא, והם ממליצים לך ללכת לשנת התנדבות נוספת במקום ללכת ללמוד "בשביל שתמצא את עצמך", הם עדיין מאמינים בך, ובכל זאת רואים בך לא יוצלח. הם רואים שהילד שלהם פשוט, משעמם, אפרורי וחסר טעם, ריח ועניין. 

פעם דיברת עם מישהו בכנות יתרה על מצבך האישיותי, והגברת שמולך אמרה לך בתוקף שאתה אדם משעמם ואפרורי, שאתה לא ממש מעורר עניין, ושאתה אדם מאוד נחמד, אבל קשה להעביר איתך הרבה זמן. היא המליצה לך על שינויי אופי שכבר ניסית אלפי פעמים, אבל פשוט לא הצלחת לעשות. היא המליצה לך לקרוא יותר ולראות סרטים מעוררי השראה, ''אלו הדברים ששיפרו אותי וגרמו לי להיות מעניינת יותר!". סיפרת לי שניסית הכל: לקרוא, לצפות, לדבר עם אנשים, לחשוב על דברים, להשתנות בכוח ולהעמיד פנים. שום דבר לא עזר לך, אף אחד עדיין לא אוהב אותך, ואתה לא מוצלח בהעמדת פנים. אתה גם יודע שזה לא שוה את זה ושהעמדת פנים זה מצב זמני שעדיף שלא להיכנס אליו, והגברת שמולך הייתה אובדת עצות. היא הייתה מוצלחת בדר''כ בעצות, כולם הלכו להתייעץ אצלה, היה לה מין כשרון שכזה. "אולי תמצא אדם כמוך?" הציעה סוף סוף.

"אבל יש מאות כמוני במידה שהיא." טענת. "ואפילו מצאתי אדם שממש דומה לי, בכל תכונותיי ובכל מאפייני ואורחות חיי, אבל יש לי בעיה מרכזית אחת איתו." המשכת לספר. הגברת הסתכלה עליך והניעה את הראש לסימן שאלה. 

האמת היא שהוא שיעמם אותך, אבל שיקרת לה ואמרת לה שהוא חולה, התביישת בכך שאתה משעמם את עצמך, פחדת שאולי אין לך אף סיכוי.