קשקושי פילוסופיה נכחדת

אני לא מבינה אם הבעיה בכלל בי או לא, אבל אני כועסת על כל דבר לאחרונה, שאני מוצאת את עצמי מאוד מרוצה מסה"כ הסיטואציה שלי בחיים, אבל אני מסוגלת לעשות מאוד מעט מבחינה חברתית. כולם פשוט מכעיסים אותי או פוגעים בי אנושות, עד לרמה שבה אני מסתובבת עם עיניים מנצנצות ואגרופים מכווצים רב הזמן שבו אני יוצאת מהרחוב.

הדברים שמכעיסים אותי הם כל הדברים הרעים, לא משהו ממש יוצא מהכלל. מכעיס אותי שאנשים חושבים שהם צודקים כשהם מדברים שטויות. אבל כשאני אומרת שטויות מדובר באמת בשטויות, לא באמונה או דעה לא משנה כמה מגוחכות אלו יכולות להיות. דברים כמו ''דינוזאורים היו בעלי דם קר''. טוב, לא באמת דברים כאלו כי מי לעזאזל מדבר על טמפרטורת הגוף של דינוזאורים, אבל דברים כמו "לא יהיה שבוע הספר. קראתי על זה באינטנרט." "יהיה שבוע הספר." "לא יהיה, את תראי." מה??? אני מפאקינג סטימצקי!!! ועוד מגוון דברים כמו ''לחם זה לא בריא'', שעל זה כבר קיטרתי, וכמו "טבעונות זה בריא", אבל עכשיו איזה ארגון בריאות אמריקאי החליט שזה באמת בריא, ושכנראה האדם הקדמון טעה בנטייה שלו כל הזמן הזה, ואנחנו נוראים ופושעים. טוב, לא אכנס לטבעונות, בסה"כ אני בעד זה הרי. 

אני כועסת שמסתכלים עלי. כל הפועלים האלו, וכל הערסים שיושבים ומעשנים את מרלבורו שלהם (מאיפה יש להם עדיין כסף???), וכל הזקנים שמחייכים, וכולם. אין לי כוח לדבר על המראה החיצוני שלי, זה לא מספיק משנה, נמאס לי מתאוות הבשרים הגברית הזו. זה קורה לכולן, לי זה קורה קצת יותר כי אני לא מאמינה בצניעות ובבדים בזמן שחם לי. ותמיד חם לי בחוץ כי אני הולכת מהר, אז אני בקושי לבושה. ואל תגידו לי "אז למה היית מצפה". הייתי מצפה לחברה שלא מתייחס לאנשים כמו אל בשר, לחברה שגברים בה לא מרגישים שהם יכולים לבהות בך מבלי להתחשב בכבוד או בנימוס, לא משנה כמה אני לא לבושה. בחיי שזה מה שהייתי מצפה. הייתי משוואה את אותם גברים ואת תומכיהם לחזירים, אבל נמאס לי להשוות לבעלי חיים, זה לא פייר כלפיהם. 

נמאס לי מאנשים שקוטעים אנשים. עושים לי את זה בכל פעם שאני חדשה, עד שאני מתחילה לקטוע בעצמי ואז אני זוכה לכבוד הזה לדבר. מה זה הקטע הדפוק הזה? למה אני תמיד זוכה בדברים האלו ובזכויות החברתיות המשונות האלו ברגע שאני נהיית בת זונה(למרות שזונה זה לא מקצוע שאני בכלל מתנגדת אליו)? למה לעזאזל אני צריכה לרמוס קצת את החלשים ממני בשביל לזכות באהדת החזקים עד שאני רומסת גם אותם, מגיעה למנהיג, גורמת לו לאהוב אותי ואז רומסת גם אותו? (לרב מדובר דווקא במנהיגה שאותה אני רומסת בחברות נוראית ומאכזבת, אבל אתם יודעים, לשון זכר מופנה גם לנקבה. שאפילו זה מכעיס אותי, וזה לא רציונלי בכלל)

מכעיסים אותי עוד המון דברים. נמאס לי להתלבש. נמאס לי כי אין לי בגדים, אין לי שום רצון ללבוש בגדים ועוד יותר רצון לבזבז עליהם כסף. אני יודעת שבגדים זה אלמנטרי, אני בכל זאת לא מתנגדת ללבישת בגדים, אבל נמאס לי שבישראל אני צריכה להסתובב עם ג'ינסים, ובשביל שהם יהיו בסדר אני צריכה לשלם 300 ש''ח. אין לי 300 ש''ח, והג'ינס האחרון נקרע לי. אני בינתיים מסתובבת עם הסחבות שלי, וכולם מדברים על אופנה ומראה ואני עוד יותר כונפה מהרגיל כי הג'ינס שלי נקרע ואני מסתובבת עם ג'ינסים ענקיים ומכוערים למדי עד שיגיע ה10 ואצטרך לבכות על כך שהלכו לי 300 ש''ח על פאקינג ג'ינס. 

נמאס לי מנושאי השיחה של כולם, גם מנושאי השיחה שלי, שאני אפילו לא פותחת בשיחה עם אנשים, כי אני ממילא מדברת שטויות. 

נמאס לי מהעיתון ממש, כי יש כל יום רצח, ואונס, ופוליטיקאים מפגרים, ולמה לעזאזל יאיר לפיד אחראי על הכסף שלי, למה ביבי אחראי על משהו כשאין לו בכלל רצון משלו (לקרפדה שלו יש. כמה שהיא מזכירה לי את דולורס אמברידג', זה נורא), ולמה לעזאזל מישהו מצביע למפלגה כמו הבית היהודי. הדעות וההתנהגות והחוצפה הישראליות מחרפנות אותי, ואני כל הזמן חולמת על קנדה, כי החלטתי לעצמי ששם האנשים נחמדים ובטח ממש שונה שם כי שם קר וכולם דברים אומרים כמה הקנדים נחמדים. אני יודעת שאני משלה את עצמי, אבל עדיין חולמת על קנדה. אני חולמת על כל מקום שהוא לא הפלנטה הזו. 

הכי נמאס לי מלקוחות ומהשכר שלי. לקוחות שחושבים שאני צריכה לתת להם כל דבר שהם פאקינג רוצים בשביל 23 ש''ח לשעה, בשביל אנשים שאני לא הייתי מבזבזת עליהם את נוזלי גופי היקרים המלוכלכים ביותר. אני עובת המון ומקבלת מעט. זה לא רע יחסית לשאר, אבל זה לא מספיק לפאקינג שום דבר. ואני באמת לא בזבזנית, אני לא באמת הולכת לקנות ג'ינס ב300 ש''ח, אלו פשוט המחירים הארורים! 

אני בחופשה, והולכת לקרוא.