קשקושי פילוסופיה נכחדת

ניפגשנו בבית המרחקת. לא, לא הכרנו שם, הכרנו מזמן בבית הספר, כשבסה"כ התחלתי ללמוד בתיכון. אני לא זוכרת בן כמה הוא היה, אבל אל תחשבו שמתפתח כאן איזה סיפור אהבה יפה; בכל פעם שאני רואה אותו ברחוב עמוד השדרה שלי חוטף צמרמורת נוראית, אני מפסיקה לנשום לכמה שניות, מנסה לא לבהות, לא לתאר את הגועל שאני חשה כלפיו.

אני כבר לא זוכרת מדוע אני חשה את הגועל הזה. אני יודעת שהוא אמר משהו לי, ואני זוכרת שהוא היה סטוקר של חברה-אויבת נעורים, ואני זוכרת שהייתה לו בעיית עור. לא משהו חמור, אבל משהו מרתיע כשלאדם יש אופי מרתיע. אני זוכרת שהגדרתי אותו בתור ''פסיכי'', כששאלו אותי מה קרה, כי לא באמת קרה הרי שום דבר. אני לא זוכרת אם הוא עשה לי באמת משהו רע, או שהוא הרתיע אותי כל כך על האדם שהוא. אני לא זוכרת איך באמת הכרתי אותו, אבל נזכרתי לפני כמה ימים על היום שבו פגשתי אותו בבית המרקחת.

היה חורף, התלבשתי יפה באותו היום, זה היה עוד בתקופה שדברים שכאלו היו משנים יותר מדי. הטור היה כל כך ארוך, ואני כנראה חיכיתי לקנות גלולות, והוא כנראה חיכה לקנות משהו נגד בעיית העור שלו, אבל לא שאלתי. לא פניתי אליו בכלל, לא אמרתי לו היי. אז זכרתי למה הוא כל כך הרתיע אותי, והרגשתי פחות אשמה על הצריבה הקטנה בבטן והשיתוק הקצר. אני ניסיתי להמשיך לקרוא את הספר שלי, אבל הוא ניגש אלי ואמר היי. קשה לי להסתכל על אנשים שקרה לי איתם משהו בעיניים, כי אני בדר''כ מתחילה לבכות מצער או מכעס, אז התעסקתי עם פתקית מספר הטור והחזרתי לו היי בחזרה. חייכתי, לא כי קרה משהו נחמד, אלא כי אני נחמדה. אני מרגישה רע עליו בגלל בעיית העור הארורה הזו, ואני יודעת שכולם נרתעים ממנו, אז ניסיתי לגרום לו להרגיש קצת יותר טוב. כל המחשבות האלו עברו לי בראש בכמה שניות פשוטות, והרמתי את המבט וחייכתי אליו. 
"מה את עושה כאן?" - שאלה מטופשת, כמובן, אבל צחקתי כאילו הוא סיפר בדיחה. הוא לא התיישב כי לא היה מקום להתיישב, אבל בדיוק נכנסה אישה מבוגרת אז קמתי ונעמדתי לידו. היה לו ריח של בושם חמוץ. שאלתי אותו מה שלומו.

"בסדר, בסדר, בצבא."
"אוה, ואיפה אתה משרת?" - כל כך נוח לדבר על הצבא הזה. אני יודעת לשאול את כל השאלות הנכונות, וכל עוד לא שואלים אותי למה לא התגייסתי, אני יכולה לקשקש על הצבא (מטעמי נימוס) זמן ניכר לשיחת חולין מנומסת.
"במקום-כלשהו-שברח-לי-מהראש-אבל-לא-היה-ממש-חשוב-" הוא התבייש קצת, ריחמתי עליו, ואמרתי לו שהכל שטויות, שאני עושה שירות לאומי מזעזע ובכלל לא חשוב, ואז כמובן אמרתי לו ש''הכל חשוב''. זה מה שכולם תמיד אומרים הרי, שלא משנה מה אתה עושה זה חשוב. לנגב למישהו את התחת היה יותר חשוב ממה שאני עשיתי, וכמובן גם מה שהוא עשה היה יותר חשוב ממה שאני עשיתי, ככה שעודדתי אותו מעט.
"שטויות. תשתחרר ותזיין את העולם, אתה יודע." אמרתי נטו בנימוס. הוא לוזר. הוא לא לוזר רק בגלל שהוא מרתיע, סטוקר או נראה חולני. הוא לוזר מכל בחינה - אף אחד לא אהב אותו, הוא לא היה גאון, הוא לא יצר משהו מוצלח. ידעתי שאין לו חברים וידעתי שהציונים שלו בקושי מגרדים את הממוצע. כמובן שזה סופי, אבל על פני השטח לי הוא נראה לוזרי למדי. ובכל זאת, ההערה התמה והטיפשית הזו גרמה לו לחייך. לא סתם, ממש לחייך, ככה שהעור החולני שלו נמתח והפך לעוד יותר חולני. תהיתי אם הוא לא מחייך הרבה בגלל שזה מרתיע אפילו יותר. אמנם, אותי זה לא הרתיע, לי זה גרם לתהות. אולי הוא בכל זאת טוב במשהו, חשבתי לעצמי, וחמימות לא טהורה, עדיין הוא עמד קרוב מדי לטעמי, התפשטה בתוכי.
"אני הולך ליצור סרטים. אחרי שאני משתחרר אני אלמד קולנוע, והולך לכבוש את הוליווד." הוא אמר בביטחון. ממש בביטחון.

חשבתי לעצמי שזה בטח עוד אחד שחושב שהוא יצליח ליצור והוא לא, הרי הוא כל כך לוזר. כלומר, אולי גם אני אסיים בליגת הלוזרים הזו; אותם חבורת אנשים שחושבים שהם גאוני יצירה ושייצאו מהם סופרים, מוזיקאים או במאים מופלאים. אנשים שרואים ביצירה, בתחביב הזה, את הכלכלה והחיים שלהם. כמובן שגם אני חושבת ככה, כמובן שגם אני מפחדת לסיים בתור לוזרית, אבל כמובן שאני גם מאמינה בעצמי. אני חושבת שיש לי רעיונות טובים, אבל כמעט אף אחד שהכרתי לא גרם לי להאמין שהרעיונות שלו טובים. הרב היו אנשים מאוד מעציבים שהיו בטוחים שיהיו סופרים ויוצרים ושחקנים, כשלמעשה לא ידעו לעשות כלום ובחרו לעצמם איזה עיסוק פנאי שעליו הם ביססו את העתיד. אני תוהה מה הם חושבים עלי, האנשים האלו, ולכן אני לא מספרת, אבל אני תמיד שואלת.
אולי הוא לא כזה לוזר כפי שחשבתי, אולי אני לא נותנת לו הזדמנות, אולי יש לו רעיונות טובים. כמעט יצרתי פעם סרט קצר, אנשים התלהבו ממנו, ולכן הרשתי לעצמי לעשות כאילו אני מבינה בנושא ושאלתי אותו מה הרעיונות שלו. 
"אוה, יש לי המון רעיונות. ממש טובים." הוא הכריז.
"אוקיי, באיזה ז'אנר למשל?"
"אימה בעיקר, משהו פסיכולוגי ופסיכודלי. כבר התחלתי לכתוב תסריט."
'כל הכבוד!', חשבתי לעצמי, כי אפשר לחשוב כמה כבר מהיצירות שלי אני סיימתי. שלא נחשוב שלא ערכתי אף אחת מהן (עדיין). ובכל זאת, הוא נשמע לא רציני. אני לא יודעת מה זה היה, אבל זה נשמע חובבני מדי. כאילו הוא משתמש במושגים של אחרים, מושגים שנקלטים במוח של בן 14.

"תספר לי עליו." דרשתי ממנו וחייכתי.

והוא סיפר לי.

הוא סיפר לי את הרעיון הכי גרוע בעולם.

ואז הוא סיפר לי עוד אחד, ואמרתי לו שזה צפוי מדי, ילד שמתעורר, לא זוכר שום דבר, וצריך להילחם ברוח כזו וכזו ובשד כזה וכזה ולהציל את העולם. אמרתי לו שזה צפוי מדי שלדוקטור רשע שעושה ניסויים בבני אדם יש עבר קשה בתור אדם שאבא שלו עשה עליו עינויים. אמרתי לו שאלו סיפורי רקע נחמדים, אבל הרעיון, או לפחות ה''איך'' של הרעיונות, היו אמורים להיות גאוניים.

הוא התעקש והמשיך לספר לי. הטור הזה היה כל כך כל כך ארוך, חיכיתי שם בערך שעה ורבע, והיה לו את הזמן הזה לספר לי על כל הרעיונות הצפויים והבלתי מקוריים בעליל. כששאלתי אותו על זוויות צילום, כששאלתי אותו על משפט או על קווי מטהר (מטפוריים) של הדמויות, לא קיבלתי יותר מאשר הדמויות שחלמנו וכתבנו עליהן בתחילת חטיבת הביניים. הרעיונות האלו נראו כמו חתיכת תסריט שכתבו חובבים, שנלעס על ידי חובבן, יצא החוצה לאור העולם בשנית כשהחובבן הקיא, ועכשיו מנסים להפוך את המילים המכוסות בקיא לרעיון של ממש. תיאור קצת קשה, כן, אבל זה מה שזה היה. זה לא היה התיאור הרגיל, של אנשים צעירים שעדיין לא גיבשו רעיונות אבל יש להם לפחות משהו בידיים. זה היה כל כך גרוע, זה היה מעבר לחבורת האנשים שכל כך פחדו להיות לוזרים, הוא היה מאותם האנשים שבוודאות ייכשלו.

"תחשוב על משהו אחר, זה קצת...טוב, השתמשו ברעיונות האלו בעבר." הייתי חייבת ליידע אותו, הייתי חייבת להגיד את האמת. הוא נעלב. הוא לא סתם נעלב, הוא נעלב והלך לצד השני.

ראיתי אותו לפני כמה שבועות. עברה יותר משנה מאז שפגשתי אותו אז, ולא יכולתי שלא לתהות אם לא צץ לו רעיון טוב יותר.