קשקושי פילוסופיה נכחדת

איזו חשיפה אומללה, איזו מבוכה איומה, איזו חזרה פתטית.

נעלמתי לפתע פתאום, מחקתי את הכל ואת עצמי, מחקתי כל צורה של ביטוי אישי, מחקתי כי נמאס לי להתברבר כאשר אינני יודעת מספיק. והנה, אני עדיין לא יודעת דבר, אבל השכלתי מספיק, הוכשרתי מספיק, בזזתי מספיק את עצמי ואת הזמן שלי.

השיעמום לא חלף, והייאוש לא עזב, והמרמור לא שקע, וכל הדינמיות שלה כה ציפיתי - איננה כפי שלא הייתה כמעט מעולם. הכל אותו הדבר חוץ ממני, כנראה, והבדידות היא אותה הבדידות, והגבות שלי עדיין מורמות בדיוק שישה סנטימטרים.

הפוליטיקה לא השתנתה, וראש הממשלה לא השתנתה, והלבבות שמסביבי לא השתנו. אני עדיין מריחה פרחים ומקפצת בין אותם השיחים, ואני עדיין מדמיינת את עצמי בגיל שש, ועדיין מנסה לחזור לאותה המציאות שמשתוקקת להתחיל לחיות. כי הנה, אני בחיים, לחלוטין אוחזת בהם, לא עצמאית בכלל, כבולה בשלשלאות, מודעות לעצמה, נזילה כפי שמעולם לא הייתי, עם תודעת אבסורד ובלעדיה, מבלי דפים לקריאה אבל המון סיכומים לשינון.

והדבר המשונה ביותר הוא שאינני מתכחשת עוד, לא לעצמי, לא לעברי, לא להחלטותיי. אני הנני עצמי, ואיתנה מעבר לכל, כי אני מבינה את עצמי. אני הבנתי שאלוהים משחק בקוביות, והבנתי שהדם שזורם בעורקיי יותר חזק מכל החלטה אחרת שאעשה, ובכל זאת שום לא יציב ואבסורדי ומשעשע ביותר.

אני מצטערת למי שאולי איכשהו נפגע, מחקתי גם את המייל.