קשקושי פילוסופיה נכחדת

כמה שני אוהב שיש בעיה שהיא, לדוגמאת אונס, ואז במקום לרדת לשורש הבעיה, להשקיע בחינוך וללמוד כולנו לקח - הגאונים שבגאונים תמיד מציעים להוציא משהו מהחוק. 

מקרה מצער מאוד קרה - ילדה בת 12 נאנסה\נוצלה באכזריות (אני לא בטוח מה בדיוק קרה שם, כולם אומרים משהו אחר) ע'י חבורת בנים שמבוגרים ממנה רק במעט. זו בעיה, תדמית המין היא בעיה, הצורה שבה הילדה ראתה סקס שגויה, הצורה שבה הבנים ראו סקס שגויה - אז כולם מאשימים את הפורנו. בדקתי קצת את עניין הסטטיסטיקה והסטיגמה - שאלתי אנשים, קראתי בבלוגים וקראתי תגובות טוקבקים והגעתי לכך שכמות יפה המציעים את איסור הפורנו אלו מהשסע החילוני (כיוון שהשסעים האחרים ברורים לחלוטין ואין צורך להסביר מה הולך אצלם) אלו בנות מהסוג הזה שאם אתה שואל אותן אם הן עשו ביד הן צועקות:"איכס!" או ששואלים אותם האם הם ניסו לראות פורנו, והן מגיבות משהו בסגנון:"מה אני סוטה?" לדעתי זה מאוד חבל מה שחברה עשתה להן, גרמה להן לחשוב שכל דבר שקשור למין לא סופר שמרני הוא לא בסדר, אבל זה צד נוסף של הסיפור. 

ניסיתי לבחון את העניין, ודיברתי עם אנשים שרואים פורנו. דיברתי עם אנשים עם מיניות מפותחת, דיברתי עם נשים שלא מתביישות במיניות שלהן ולא חושבות שאישה שאוהב לשכב עם גברים היא שרמוטה נותנת חסרת כבוד, דיברתי עם אנשים שאוהבים אנאלי ולא רואים בו טאבו של סוטים. כולם אנשים הגונים, רבים נמצאים במערכות יחסים ארוכות, אף אחד לא אנס (כמעט כל הגבירות שבסקר הקטן שלי הוטרדו מינית. חברה מטומטמת), אף אחד לא הטריד, לאף אחד לא הייתה תדמית מגוחכת על אונס. אף גבר לא חשב שכל אישה נהנית מכאב, שכל אישה רוצה אנאלי, שכל אישה נהנית מפעולות שהן לא בדיוק קלאסיות, שכל דבר אמור להגיע מרצון משותף, הבנה משותפת ובסה"כ הנאה משותפת בין הגבר לאישה. הגברים עצמם התלוננו, כל הבנות חושבות שאתה צריך להיות מצוייד בעשרים ס''מ ומעלה, אין דבר כזה שיער ביצים, סקס זה לנצח, ואם אתה מנשק אותה יותר מדי וזה לא מוצא חן בעיניה אתה חתיכת הומו. כן, כולם הודו שלגברים יותר קל בעניין כי קשה לאנוס גבר (ילדים זה משהו אחר), אבל שבסה"כ אם לוקחים פורנו ברצינות אתה מקבל רעיון שגוי לחלוטין. 

ואז הגיע שאלת השאלות - האם מישהו לוקח פורנו ברצינות? האמת, שצחקו לי בפנים. אני גם לא לוקח פורנו ברצינות, אז הבנתי למה הם מתכוונים. אף אחד לעזאזל לא לוקח פורנו ברצינות, לא חושבים שמתחילים להזדיין רק מלהסתכל אחד על השני, זה תמיד המון זמן, הגבר לא מוטרד האם האישה גומרת או לא, האישה תמיד נהנית, הגבר תמיד נהנית והאישה תמיד זורמת ויודעת מה לעשות, לא משנה מה אף אחד לא נראה ממש מטופש עם פרצוף מטופש, ואלימות זה בסדר. לא, לוקחים פורנו כמו בדיה, ובשביל זה פורנו שם, בשביל משהו לא ריאלי, בשביל סתם להתחבר לסקס, לבדך (למרות שאפשרי עם פרטנר!), בדרך בדיונית לחלוטין בחוויה שמקורה בדיה. אף אחד לא חושב שככה סקס נראה, אף אחד לא רוצה שהוא ייראה ככה, לא גברים ולא נשים. כלומר, יש כאלו שאוהבים אלימות והצלפות, אבל זה עניין שלהם וגם אותם אי אפשר לשפוט על זה. אם מצאת פרטנר לפטישים שלך - למה לא. תלקקו זה לזה את הכפות רגליים לנצח. 

רבים מאיתנו ראו פורנו שכשהם צעירים, שמצאנו איזשהי קלטת של ההורים, או שקיבלנו את המחשב והייתי לבד בבית ונורא התעניינו מה זה סקס, הרי לא בדיוק מביאים לנו תשובה ברורה לגבי העניין. ואז אנחנו יכולים למצוא כל דבר - אונס, אלימות, החפצת האישה, החפצת הגבר (מגבר שעומד לו תמיד והוא חייב לזיין ממש מהר ולעשות הכל מושלם די מתעלמים משום מה, אבל בסדר), ברוטליות כזו או אחרת וכו'. אף אחד שההורים שלו חינכו אותו לכבוד, לתשומת לב, לזהירות, לזכויות, שוויון ואהבה לא חשב לעשות משהו ברוטלי ולא מוסרי. אף אחד לא ראה פורנו מלוכלך - תוך כדי שאימא ואבא מלמדים אותו מה זו אהבה הדדית, תמיכה הדדית וכבוד הדדי - וחשב לנצל משהו כזה או אחר. הפורנו לא אשם בשום דבר, מי שאשם זה החינוך - חד וחלק. וכשאני אומר חינוך אני מתכוון לכמה וכמה דברים - 

- כמובן - ההורים. לא להשליך את הילד שלך לטאצ' בשביל להשתיק אותו, להראות לו מדיה שמעידה על על כבוד ושלום, להקנות לו ערכים, לגרום לו לפתח תחביבים, להשכיל, לצאת החוצה, לעשות קצת פעילות. לגרום לו למצוא דברים שהוא אוהב. 

כמו כן - ראיתי מה הילדים של היום לובשים. כולם מגונדרים, הבנות בכיתה ו' כבר מאופרות, כולם מסתובבים עם המכשיר ולא מתקשרים אחר עם השני. אם למדנו מההורים שבכל פעם שאנחנו בסביבת אנשים אנחנו מתנהגים טוב כשאנחנו באייפון - מדוע שנלחם בזה? ילדים לא מבינים שזה דבר פסול, הם רואים בכך התנהגות נורמטיבית ואף חיובית. ובמצב שהתקשורת שלך עם האחר אלו הבגדים היקרים, הטיפוח, מהות היופי המשתלטת וכמובן האייפון - איך נלמד על בשרנו מה זה כבוד והבנה? 

ולא לשכוח - לדבר איתם על סקס. סקס זה לא טאבו.

- מערכת החינוך - מי שטוען שמערכת החינוך לא אמורה לחנך וזהו תפקידם של ההורים, שיפסיק קודם כל לקרוא לכך ''מערכת החינוך'', ויפסיק להתלונן על כך שאין הקדשת זמן לערכים. 

מערכת החינוך אמורה לדאוג להתנהלות חברתית בריאה וטובה, ולדאוג לכך שלא משנה מאיזה בית הגעת אתה יכול ללמוד בבית הספר מה מותר ומה אסור. ואם זה יתנגד לך עם ערכים פסולים מהבית כמו - ''מקומה של האישה במטבח כשהיא מבוגרת, וכשהיא צעירה מקומה הוא במיטה, מקבלת זין'' - הילד יכול לחשוב, הילד יכול להרגיש את החיוב של בית הספר הערכי לבין השלילי של הבית. 

מערכת החינוך אמורה ללמד ילדים למה סקס זה יפה וטוב, למה זה לא פסול ולא צריכים לשפוט אנשים על פי מה שהם אוהבים לעשות במיטה כי אנחנו לא רוצים להיראות כמו חברה שמרנית ועתיקה, בסגנון הכנסייה של ימי הביניים, או המוסלמים עכשיו, שכולנו רואים כמה השפעת האיסלאם חיובית. (:

מערכת החינוך אמורה לדבר עם הילדים וללמד אותם שאין מפרידים בין זכר לנקבה - מקשיבים לרצונות כולם, לא מתייחסים לנושא שיחה על מין בתור משהו מביך, והחינוך המיני זה לא רק לשים קונדום ולהראות תמונות של איברי מין - שחינוך מיני זה לנפץ את הסטיגמה על גברים בסקס ועל נשים בסקס. ללמד אותם שכבוד ורצון הוא הסקס הכי יפה, והסקס היחידי שמותר. אם לא זה פסול, אתה חלאה, אתה פושע, ושתירקב בגיהנום. סתם, בלי הגיהנום כי אני לא מאמין בחינוך דתי, אבל להדגיש את פני המעשה בכוח. להביא נאנסות ונאנסים(כן כן, גם גברים יכולים להיות קורבנות), להראות סרטים על נאנסים ונאנסות, לתת חומר קריאה ומחשבה, וכמובן לפתח דיון. זה עובד. 

- החברה והמדיה על היופי והמיניות.

על כך אין לי ממש כוח להרחיב - אבל החברה שלנו אובססיבית לסקס וליופי, ככה זה בתרבות הפוטושופ, על כך שסקס תקוע בכל מקום, על כך שגבר כמו שצריך נראה חזק, שרירי, גבוה, עם שיער שופע, והוא ספורטאי, הוא יכול לעשות הכל, הוא לא בוכה, הוא לא יכול לעשות גבות כי זה מגוחך, ולעזאזל לעולם לא קר לו ותמיד יש לו כסף. אישה מצידה מוכרת את עצמה בדייטים, אין לה אופי של ממש ואם את שמנמנה אין לך מה לחפש כאן - את חייבת להרזות ולעולם לא לקבל את עצמך כמו שאת. את חייבת לשים על עצמך טונה של איפור יקר, קרמים יקרים, תסרוקות יקרות ובגדים יקרים. ולא משנה מה את עושה, אגב, את לא בסדר. אם את עקרת בית ואם את לוזרית שהגבר שולט בה, אם את אשת עסקים את אימא נוראית, שתלטנית ונוראית, אם את יפה ומטופחת את שטחית וזנותית, אם את מוזנחת את בכלל לא נשית ואיך את נותנת לעצמך לצאת ככה מהבית, אם יש לך תחביבים של ממש אז את וואנאבי שמנסה להתחבר לגברים, אם את פוליטיקאית את עושה עבודה של גברים, אם את מנסה לעשות משהו גדול ואת לא יפה מספיק אז אין לך סיכוי. לא משנה מה - המדיה שלנו מעוותת את זה, מחלחלת אלינו. והמדיה שלנו קשורה לעולם הרבה יותר מסתם פורנו, כולם יודעים שפורנו זה שקר, אבל כשאתה מסתכל מסביבך ורק אנשים יפים מצליחים, ורק סקס מעניין את החברה, וכולם מדברים בין זה לזה רק בשביל סקס וזה לא מעניין אף אחד - זו בעיה.

אז זה לא פורנו, ותפסיקו להאשים את הפורנו. זה אתם ההורים, ואתם אנשי החינו, ואתם אנשי המדיה ההוליוודית המהוללית, ואנחנו כחברה שטחית עם מעט מאוד תחומי עניין. ברגע שנפסיק לאסור הכל ונתחיל לקבל דברים בצורה קצת חיובית יותר - יקרו דברים יפים בעולם.

קניתי טאבלט. טוב, האמת שלא בדיוק קניתי טאבלט, אלא ההורים שלי החליטו לפנק אותי במתנה וקנו לי טאבלט. אני חושב שפעלתי לא במוסריות כשניסיתי לשכנע את אבא שלי שלכל בית שמכבד את עצמו יש דיסק-און-קי וטאבלט. אני באמת צריך דיסק-און-קי חדש כי שלי נאבד ואין לי בדיוק כסף לקנות חדש, אבל אבא שלי לקח אותי ברצינות, רץ לספר לאימא על הרצון העז שלי לטאבלט, והם החליטו לקנות לי טאבלט (ובושם). 

בגלל שקיבלתי אותו בדיוק כשהייתי חולה התעסקתי עם הטאבלט הזה כל היום והורדתי אליו דברים. גיליתי את הפעולה הזו מלהיבה - לחפץ אפליקציות בחינם, לבדוק אם אני אוהב אותן או לא ואז למחוק את רובן. 

אבל מה לעזאזל אני הולך לעשות עם הטאבלט? אני מנסה למצוא לו תפקיד של ממש בשביל לא להרגיש שתפרתי את אבא שלי וגרמתי לו לבזבז כסף לשווא. התחלתי להגיב למיילים ולבלוג דרך הטאבלט ( אני חושב שהאצבעות שלי שמנות מדי בשביל המכשירים הקומפקטיים האלו), התחלתי להוריד אליו ספרים (שספק אם אני אגיע אליהם בשנה הקרובה), מצאתי רדיו שאני מפעיל כשאני קורא וזה נחמד נורא כי המוזיקה שלי במחשב רועשת נורא, ואני אפילו שמתי עליו פרקים של תוכניות מצויירות נוסטלגיות בשביל לצפות בהן כשאני באוטובוס למקום השירות. 

אני מרגיש מפונק נורא עם כל המכשירים האלו שסובבים אותי. החלטתי שאני צריך תיק מיוחד למטענים בשביל לא לקרוע את החוטים שלהם(אני לא חושב שאצליח לשכנע את אבא לקנות לי מטענים), אז התחלתי להשתמש בתיק שהגיע ביחד עם המחשב שקניתי בתחילת השירות (ובעצם התשלום עליו אוכל לי את כל הכסף חודש חודש). ואז הרגשתי עוד יותר מפונק - כי המחשב שלי בערך בגודל של טאבלט גדול, בכוונה קניתי מחשב טאצ' קטנטן בשביל שהוא יהיה זמין, נגיש ונוח להסתובב איתו. הבנזונה הקטן הזה שוקל המון, ככה שהחלטתי להפוך אותו לנייח ולהיעזר בטאבלט במקום. כשאני קורא באנגלית אני מפעיל מורפיקס באייפון, ושם רדיו בטאבלט, ומוריד איזו תכנית דוקומנטרית במחשב הקטנטן שלי. הוא כבר לא טוב מספיק בשביל לשאת אותו ממקום למקום, אז מבחינתי עכשיו הוא נייח לכל דבר. הוא אפילו לא מרגיש לי יותר שביר כל כך, המחשב הקטנצ'יק הזה, ולא אכפת לי לתת לו כאפות כשהוא מרגיז אותי. 

אנחנו באמת חברה מפונקת כל כך? כי אני לא בנאדם מפונק. אני כל כך לא רודף חפצים שקשה לי לקנות מתנה לאירועים חשובים - למשל. כשאומרים לי על איזו תוספת אלקטרונית שהיא אני אומר שאני לא מוכן להתעסק בזה, כשמציעים לי ספר אני טוען שזה בזבוז כסף כי אני יכול לקחת את הספר מהספרייה, כשמציאים לי תכשיטים אני מזכיר להם את רמת ההשקעה שלי בתכשיטים, אז יש לי אוסף של בשמים, כי בושם זו מתנה מכובדת וכל אחד צריך בושם. אבל ברגע שכל הטכנולוגיה הזו נהייתה זמינה מולי - הכל כל כך נוח. כל כך נוח לשבת במיטה, ללטף את החתול שלי, ולחפש אפליקציות שיהיו לי שימושיות לעתיד. וכל כך שהמחשב שלי כזה קטן, והוא גם טאצ', ככה שאני יכול לעשות איתו כל דבר בגמישות מדהימה. וסמארט-פון זה תמיד נוח, לא? את הטלויזיה והמערכת סטריו שלי הזנחתי, אבל רק כי הם די הפסיקו לעבוד. הייתי משתמש בכולם. 

חברה קרובה למדי ממש הופתעה על כך שקיבלתי טאבלט. "אבל לטאבלט אין שימוש של ממש, וזה יקר. ממש לא מתאים לך משהו כזה, אתה בכלל טכנופוב." היא צחקה עלי, והאמת שאני מסכים איתו. אבל בימים האלו שהתחלתי להחזיק בטאבלט - פתאום הבנתי את כמויות המידע והכלים שאני יכול להשיג מהיצורים הקטנים האלו, פרי יצירתה של הטכנולוגיה. אז מדוע למרוד? משהו להפוך עוד משהו כל כך חיובי, שחוסך לנו המון זמן והמון מאמץ - למשהו שלילי שמשתלט עלינו על החיים? הטענה הכי חזקה שלי לגבי כל סוג תרבות שהוא שיש זבל בכל דבר - יש קאנדי-קראש, יש התמכרות לואטסאפ, יש פורנו זמין וזול בכולם והויי-פיי השתלט על העולם. אבל אנחנו לא אמורים להחרים את הטכנולוגיה החכמהה הזו, אלא להשתמש בה בחוכמה. נגעתי בקאנדי-קראש פעם אחת בחיי, בשביל לבדוק על מה כולם מדברים. ראיתי שזה זבל ועצרתי את עצמי. כולם יודעים שזה זבל, אבל הם לא עוצרים את עצמם, הם משחקים במשחק הטיפשי הזה ברכבת, באוטובוס, בהפסקת האוכל ובהפסקת הסיגריה שלהם. אני רואה את הסוכריות האלו בכל מקום וכל הזמן. 

אנחנו מאשימים כל הזמן את החיצון - תכונה מצויינת בבני אדם שבעצם גורמת לכולנו להרגיש טוב עם עצמנו, כי הרי אנחנו לא אשמים בדבר. זה הפורנו, זה החוסר צניעות, אלו הסמים, האלכוהול, האינטרנט, הטלפונים. אנחנו מחפשים כל הזמן להאשים ולבקר. והאמת שמחשבה ביקרותית זה דבר שחסר בבני אדם באופן אירוני שכזה, אבל בכל זאת אנחנו חושבים רעות, ועושים עם זה אפס. אנחנו משתיקים את הילדים עם הטלפונים שלנו, יוצרים תוכניות טלויזיה טיפשיות שמצויירות באפס כישרון, מייצרים מוסיקה טיפשית על סקס ועם קצב גרוע למדי, מדברים על זה שהכל לא בסדר ולא הופכים את התרבות שלנו לאנטי-תזה של הקנדי-קראש, או לפחות בואו נראה לילדים שלנו מה זה עצים, לא באיכות HD, אלא ממש במציאות. 

טכנולוגיה זה מצויינת, והאמת שגדולי המדע הבדיוני ציפו לנו דברים הרבה יותר גדולים ממה שהשגנו. אסימוב כתב על כך שאמורים להיות לנו רובוטים שמטיילים בחלל ומחפשים לנו שטח. טכנולוגיה זה מקסים. הכעיס אותי נורא שקראו לי מפונק. 

~~

[האמת שאין למה שכתבתי פואנטה, אבל אני כועס על המנהלת אז אני לא עובד על הפרנציפ].

תמיד הייתי מתנגד נלהב כל כך לסמים. חשבתי שזו קללת השטן, שזה מלוכלך, שזה ניבזי. חשבתי כמה טיפש וחלש אדם יכול להיות - בשביל לגרום לעצמו לחיות סביב חומר שהוא, שהופך למהות עולמו, הופך לתשוקתו הגדולה ביותר. חומר שסופו סתום, שפל או מסוכן, חומר שלא יועיל לו בדבר, מלבד מבט מעניין יותר על חדי קרן ופרפרים ענקיים. חשבתי כמה טיפשי זה - להיות נרקומן, מסריח, מוזנח, לא יודע דבר, נטל, אדם שהופך את עצמו לסכיזופרן במו ידיו. 

חשבתי שצריכים להחרים את כל הסמים - גם את הסמים הקלים. תמיד שאלו אותי מדוע אינני מחשיב את האלכוהול כמסוכן ונבזי באותה המידה, ותמיד עניתי שלאלכוהול יש תרבות ומהות, ואילו הסמים ריקים מכולם. אתה מרים אלכוהול לחיים, אתה יכול לשתות מבלי להיות מסטול, לאלכוהול יש טעם, היסטוריה ואסתטיקה משלו. כשלוקחים סמים זה לוקחים סמים, אין לכך מהות חברתית של ממש חוץ מלהמסטל ביד, ואין לדעת האם החומר יכול להיות מסוכן או לא. הכרתי אדם שהכיר אדם שאחותו ניסתה 'ירוק'. הסתבר שזה לא היה ירוק, זה היה חרא, והחרא הזה דפק לה איזה משהו בשכל שהוביל בסופו של דבר להדרדרות פסיכיאטרית עד לרמה שיום אחד הובילו אותה למוסד לחולי נפש. מאז אותו סיפור יצאתי כנגד כל אדם שלוקח סמים, לא משנה באיזו צורה, לא משנה אילו סמים. 

הייתי מתנגד נסער עד גיל תשע-עשרה. בגיל תשע-עשרה כבר לא היה לי ממש אכפת מסמים קלים, המהות שלהם עדיין עיצבנה אותי, אבל לפחות הפסקתי להתכחש למהותם הקיימת. לפני כמה חודשים התחלתי לפתח את המחשבה שאפשר להפוך כמעט כל דבר לחיובי, בסדר ובארגון הנכונים. הייתי בעד סמים קלים, שבדומה לפוסט שכתבתי לגבי זנות חוקית, הטענות שלי היו שאין בזה משהו שלילי בעקרו, ודבר כזה ימנע מכך שנערים ואנשים בוגרים יעשנו חומר לא בטוח, ויגרום לאנשים להינות מהסמים הקלים בבטחה, תוך כדי למידה והתמדת הסברה על סמים אחרים. ממש כמו אלכוהול - קצת זה בסדר, להפוך לאלכוהוליסט זה רע. 

הרי כמה טיפשי זה לאסור סמים, אלכוהול, סקס, קלוריות,ביטוי אישי כזה או אחר, חריפות בצורה כזו או אחר. אפשר להפוך כל דבר כמעט לחיובי, אפשר לנטב אנרגיה של כל פגע רע לחיוב, הנאה ואף תועלת. 

הייתי חייב לנסות, אבל פחדתי שיקרה לי מה שקרה לאחותו של החבר של האדם שדיברתי איתו על הנושא. אני גם לא סומך על החברים שלי, לדעתי ערך החברות, הנאמנות והדבקות לעזור זה לזה, בימינו שלנו, הוא קלישאה פופולרית, ביורקרטיה מוסרית. לא רציתי לנסות שום דבר בחברה שאני לא סומך עליה, ולא רציתי להדאיג אדם מסוים שאכפת לו מאוד ממני. במקרה ביום ראשון האחרון הלכתי לבר מכוער למדי עם אותו אדם שאכפת לו מאוד ממני. פצחנו בשיחה עם הסובבים שלנו, ואחד מאותם אישים היה מעשן מריחואנה קבוע. הוא מאוד פרו-סמים קלים, מנגד בתוקף לסמים קשים, מעשן כבר למעלה מעשר שנה, ובשביל להוכיח לסטיגמות שלי על מעשני ירוק שהן טיפשיות לחלוטין - התברר לי שהוא סטודנט לרפואה. הייתה לנו שיחה נעימה למדי מולו, התחלתי להתבשם קלות מהבירה מכמויות הבירה (המועטות) ששתיתי, והינה אני מריח ריח של עשבים חזקים. עשבים בישול, מזכירים לי את סבתא שלי מכינה לי איזה תה מצמחים שהיא גידלה בגינה. 

"הוא מעשן עכשיו." הפרטנר לשיחה שלי צחקק. "זה ריח של מרחיאונה."

"כמו עשבים טבעיים?" תהיתי, והוא הסביר לי שמריחואנה אמיתית וטבעית מריחה בדיוק ככה. "רוצה אולי לנסות?" שאלתי אותו. הוא אף פעם לא ניסה, בדיוק כמוני. אז הלכנו לנסות.

התחושה שהרגשתי לא משנה כלום. זה היה נחמד, אבל הכפיתיות לשליטה שלי גוברת עלי ועל הרצון שלי להתטמטם לפעמים, כך שאת נסיוני הבא אשמור למערך חברתי שאצטרך בו עזרה. כל פעם זה ככה אצלי, אני מנסה מאוד חזק להתחבר לאנשים סביבי, אבל באיזשהו שלב אני מובך מהם, מעצמי ומהסיטואציה. אז אני צריך משהו שיטשטש אותי, שיעזור לי להתמודד עם נושאי השיחה האלו שגורמים לעפעפיים שלי לעלות במשקל. תמיד בחרתי באלכוהול כמובן, אבל מריחואנה זה בסדר גמור. זה דומה מאוד, לא משגע, לא גרם לי להיות שמח מאוד, לא גרם לי להשתנות יותר מדי. "זה עזר חברתי", כך הגדרתי את זה לעצמי, בדיוק כמו אלכוהול, "אני לא מאותם אנשים שנוטים להתמכרויות, אני מנסה קצת מכל העולמות, נעזר בהם בעת הצורך, משתמש בהם מבלי שישתלטו עלי", אפילו לעשן סיגריות רגילות כמעט הפסקתי, והרגשתי מרוצה מהפסיקה החדשה שלי לגבי עצמי. אני הרי אדם חזק, אדם שמנסה הכל בבגרות ובאחריות, אחד שלא נותן לשום דבר לשלוט בו. הרגשתי את הכפיתיות שלי מתגאה בי, ואז היא סוג של הקיאה עלי. נזכרתי בספרים.

במה הם טובים יותר, כל הסיפורים האלו? כל הדמויות האלו שאני מעריץ, שאני מחכה לפגוש? כל העלילות האלו שהייתי רוצה לחוות? כל האנשים והמקומות שהייתי רוצה להציל? כל היצורים שהייתי רוצה להכיר? להרגיש שמשהו קרה לי - ושעכשיו אני יכול לחיות את חיי בשלווה. שעשיתי את האיקס על סעיף ''הרפתקאה מסעירה'' בTO DO LIST שלי, שעכשיו אוכל לבנות לעצמי בית ולכתוב ספר על ההרפתקאה הזו.

הייתי רוצה להיות קוסם, והייתי רוצה להיות גיבור, והייתי רוצה ללטף דרקון, והייתי רוצה לעוף על גבי חיה מעופפת, והייתי רוצה להילחם בחייזרי מרושעים, והייתי רוצה לפתור תעלומות, והייתי רוצה להיות חצי אל, או חצי בעל חיים, או לגלות שההורים האמיתיים שלי היו קשורים לשושלת המלוכה ושעכשיו מתוקף יורשם אני חייב למשול על איזה חבל ארץ. הייתי רוצה לדבר עם חיות, או לחיות חיה, או פשוט לצעוד עם חיים שאני מעריך ואוהב, יצורים שצורתם לא משנה לי, העיקר שארגיש סולידריות שכזו שאני לא אצטרך שום עזרים.

אני הוזה כל פעם שאני שוקע לספר. רבים מאיתנו עושים את זה, אבל אני לא אשפוט את אופן הקריאה שלכם. 

שאלו אותי רבות מדוע אני לא קורא אף ספר שיכול להתרחש במציאות. התשובה שלי חוזרת על עצמה שוב ושוב - ספר הוא אוסף של מחשבות, רעיונות ותחושות. למה לי לקרוא על משהו ריאלי, על משהו שיש באפשרותי להרגיש ולחוות, כשאני יכול להיחשף לאוסף של גוונים מרתקים וא-ריאליים, אשר בהם אוכל להרגיש דברים חדשים, לחשוב על רעיונות חדשים, לפתח כל נקודה ונקודה שבי - נקודות ישנוניות, נקודות רדומות ונקודות שנבראות ביחד עם היצירה. הכוונה שלי היא שכל יצירה תחשוף אותי לנקודה אחרת שבי, או שיכולה להיות בי - מבחינה אינטלקטואלית כמובן. האמת היא שאני פשוט בז למציאות שסביבי, ולוקח את סם ההזיות שלי, במקרה משפר לי את ההשכלה ואת יכולת החשיבה והיצירתיות - ובכך אני מתרץ לעצמי את ההתמכרות החדשה שלי.

הזיקה לחברים היא החזקה ביותר, אבל אני לא מאמין לאנשים, אני לא מאמין למערך שלנו, לסדר ולצורת הארגון שלנו. אנשים הם לא באמת חברים טובים, וכל האנשים מסביבי גורמים לי לחוסר נעימות, עצבים ולפעמים אף עצב עמוק במיוחד. הרי זה הדבר הקסום ביותר - אהבה בין אנשים. לא משנה באיזה סוג אהבה מדובר, זה לא מעניין אותי. הייתי רוצה להרגיש את השלווה והאושר הזה שאדם יכול לגרום לך להרגיש, וזה לא כאן לידי  לכן אני הוזה את זה, שוב ושוב, אני לוקח את המנה שלי כמעט כל יום - בצורה אינטלקטואל חדש וסקרן. אני אמנם סקרן, ואני בהחלט רוצה להיות אינטלקטואל - אבל אני יודע מה האמת. האמת היא שאלו הסמים שלי, והאמת היא שלבעדיהם אני מרגיש ריק וחולני. זה הסם שלי, הסם הקל והכבד ביותר שלי, והוא חוקי לחלוטין. 

אז אתה כמה חזק אני - אותו אחד שבז לתחליפים אבל צורך אותם על בסיס יומיומי? כמה מחורבנים אנחנו והעולם שיצרנו - שכמעט כל אחד מאיתנו חייב תחליפים אלו?