אני הבנתי הרגע שאני בת 17.בת 17 ואני מרגישה שלא עשיתי כלום.
אני יודעת שזה טיפשי, הרי ״את רק בת 17 כל החיים מלפנים״ אבל.. הייתי מצפה מעצמי בגיל הזה להשיג יותר.
חבר לדוגמה, כן היה יכול להיות נחמד.
נשיקה בפה אוליי, אוליי גם עוד דברים מעבר.
יותר חברים אוליי,
יותר כיף.
יותר בילויים, יותר מסיבות, או לפחות מסיבה אחת.
יותר זכרונות, חוויות, אפילו טיפשיות.
יותר אהבה עצמית.
יותר בטחון עצמי.
הידיעה שאנשים רוצים להיות איתי, אבל במקום זה בסופו של דבר אני מרגישה שאנשים מתביישים באיזשהו מקום להיות איתי.
הייתי רוצה לדעת לכבוש אנשים עם המבט שלי, להיות מוזמנת למקומות ולרצות ללכת לאותם מקומות.
לנסות, לטעום .
אבל אני פחדנית, פחדנית שפוחדת להעז, פוחדת לנסות.
פחדנית שמעדיפה להתחבא במערה החשוכה שלה עם הקלוריות, המשקל, הקילוגרמים.
לשבת במערה ולהיות בטוחה שעוד קצת, עוג כמה קילוגרמים החיים יהיו יפים יותר.
פחדנית שמחכה לרגע הזה שהיא תפסיק להרגיש כמו גוש שומן אנטי חברתי שדוחה את כולם עם המראה שלה.
פחדנית שהחבר היחיד שלה זה האוכל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
