המכניקה הזו בחיי לא נפסקת, שבעה ימים בשבוע עבודות הכוללות שירות לקוחות שואבות ממני את האנרגיות, היום מתחיל בחמש ונגמר באחת בלילה.
תחושה של תקליט שבור, לקום ללבוש את המדים המגעילים לנסוע את אותה נסיעת הגיהנום, להגיע למשרד, להתיישב, לשתות כוס מים להדליק רדיו, להלקיד מיילים חסרי תכלית, לענות לטלפונים, לרוץ לדוכן הקפה, להעלות על פני חיוך מזוייף מאוזן לאוזן למרות שאני מוטש לרוץ מצד א' לצד ב' להכין קפה מזורגג לחייך שוב, לחזור הביתה לבדור את עבודות הבית של אחותי, לוודא שהכינה מערכת, שהנייד במטען, לשאול את אמא לשלומה, להביא קצת מזומן.
כך עוברים להם שבעת ימי השבוע בחודשים האחרונים, אמנם ווידוא המערכת אינו בתוקף כי חופש אך כל השאר עדיין אותו הדבר.
יש בי תחושה שאני פועל כי ככה,אני כבר שחכתי לסיבה, שחכתי מהתוכניות שבניתי, מהרצונות.
אין לי כבר באמת רצונות, מה שנותר לרצות הוא לשקוע בין קפלי הסדינים שלי, בכוך מטר על מטר ופשוט להקיא פרץ אמוציות שלא באמת קיים דרך העיניים, לטהר את גופי, לבצע מס' חתכים במקומות נסתרים, כפי שעשיתי אז כשכאב.
השאיפה ברצון היא פשוט להעלם, להעלם לחלוטין, להתנדף באוויר בלי שאף יבחין.
מאסה על שגרת היום-יום שלי, מאסו עלי האנשים הריקים מתוכן, בהמות האדם חסרות הנימוס, וכמובן כל הסבל של אהובי,הסבל שגורם לי למועקה כה רבה.
המועקה בעיקר נובעת כי אין ביכולתי לעזור, הידיעה שאותה מעוקה, אחת כזו שקיימת בדיוק אצלי משתלטת על אדם שזה לא מגיע לו מכאיבה לי אף יותר.
אך אין ביכולתי לעשות דבר, המעוקה הזו התשלטה עלי לחלוטין והיא מזדהמת ומתפטשת לתוך נפשי.
מאסתי מכל.
בעיקר נמאס לי מהלבד שלי, אמנם הלבד שלי הוא הנחמה היחידה שנותרה לי, אך לבד ביחד תמיד נחמד יותר.
ואין אדם שיבין, אף אחד אפילו לא מנסה.
בודד, מותש ובאמת ועצוב כפי שלא הייתי כבר זמן רב אפול לשינה קצרה ואקום לשגרה שלי, השגרה שתקרע אותי לחלוטין.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
