אתמול בלילה נזכרתי במילים של הפסיכולוגית שלי מן העבר, זה הלך בערך כך:"אם דברים קורים, תן להם לקרות, נסה לעצב אותם לטובתך."
או בולשיט בסגנון.
אז תני לי להגיד לך משהו גברת פסיכלוגית, מה אילו דברים לא קורים, אלא מדובר ברצף התרחשויות שמפרק לך את המציאות. הוא מפורר לך את כל מה שהחזקת בו כלכך חזק כשכל מה שביכלותך לעשות הוא לצפות בו מתפורר, דבר אינו בשליטתך, אתה צופה כעובר אורח על כל מה שבנית נשרף בזווית העין ולא מסוגל להתמודד עם זה, כאן מתחילים הסמים, האלכוהול, כל דרך לשנות את זווית הראיה, כל אופציה לברוח מהמציאות בלי לצאת באמת מהתמונה.
למות ללא נקיטה באמצעים.
הכל קורס לי בידיים, משהו שאני בניתי במו ידי, עיצבתי לעצמי דמות יציבה, דמות שמחריכה את עצמה להתמודד עם המציאות המזדיינת הזו, דמות שחשה חובה לכל אחד שעשה מעט מן הטוב הזה בכדי להפיח בדמות הזו חיים, אך אני נסדק אט-אט.
אני מתחיל להבין שאין דבר שתלוי בי במציאות הזו, כשהתגייסתי, המוטו שלנו בצוות היה:"אין הדבר תלוי אלא בי."
אך אין דבר שתלוי בנו באמת, אנחנו בורג קטן, מריונטות של כוחות חזקים מאיתנו, דמויות בעלי תסביכי עליונות.
וכך הפרמידה הזו ממשיכה לעלות, איך אין גורם שאחראי לכל לצערי, כל זה היה מעגל פעם, תלות הדדית שאמורה לעבוד כהרמוניה.
אנו הפכנו זאת לפרמידה, תסביכי עליונות, חשק לכח ואני מרגיש שכל תזוזה שלי אפילו זו עכשיו כבר נובאה בעבר, יש בי תחושה שאני נמשך בחוטים דקים דקים שלא נראים לעין, אין בי קו מחשבה.
אני לא עושה את מה שאני באמת רוצה לעשות, אין גם לא יכול להגיד פאק איט ולעשות זאת, כי אני עדין מאמין במעגל הזה, אני חש בחובתי לעזור, לעזור איך שאני יכול.
אבל אני לא מסוגל להחזיק מעמד יותר, אני קורס אל תוך עצמי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
