השעה 12:30 ויש עוד רבע שעה לצלצול. וכל דקה נמשכת ונמשכת ואני כבר לא יכולה לשמוע את כל העידודים,לא מסוגלת כבר לראות מתנדבים(עד כמה שהם מקסימים) שמעבירים לנו פעילויות.ואני רק מדמיינת את המחוג זז ומדמיינת אותי הופכת להיות קטנה,יותר קטנה מכפתור,קטנה כמו פירור לחם וחושבת איך הייתי קופצת על אחד המתנדבים הישר אל תוך השעון וממהרת אותו ברבע שעה.יש רק עוד חמש דקות לצלצול,הקול שלו נשמע עדין ומנחם.הקול היחיד שאני מחכה לו.
כי נמאס לשמוע את הקול הצורם של האזעקה,של האמבולנס ובעיקר של האזעקה והאמבולנס ביחד,זה כבר מחרפן אותי.
והפלא ופלא הנה הצלצול מגיע ואני לוקחת את התיק ומחכה בשער,כל התלמידים צריכים להתאסף שם ולחכות שיקריאו את השם שלו ושל בן הזוג שלו שגר הכי קרוב אלייך.השבוע לא הגיעו הרבה תלמידים אז זה יהיה מהיר.יותר מחצי בצפר נסע למשפחות שלו בצפון או במרכז, ואני נישארתי כמו תמיד,זה לא שאין לי משפחה שאני יכולה לסוע אליה.פשוט ההורים שלי טוענים "שאי אפשר להתנחל אצל ירון ותמר, צפוף שם ותמר עובדת בבית אז זה יפריע לה".
ואצל סבתא היינו לפני שבועיים במשך שבוע וחצי.
מקריאים את השם שלי ואחריו את השם של רום. זה היה ברור שסתיו לא תלך איתי היום כי היא נסעה לדודים שלה בחיפה אבל לא חשבתי שרום ילך איתי.רום תלמיד חדש שחזר לגור בבית שלו לפני חודשיים.הוא עבר ל3 שנים לסבתא שלו שגרה בטבריה והיא נפטרה אז הוא חזר להורים שלו,פה בעיר.הוא לא היה בא לבקר פה בכלל,אפילו לא בחגים.כנראה שהוא היה כל כך רגיש שלא יכל להתקרב לעיר הזאת.ותאמת שמזה לא בא לי עכשיו לעודד אותו ולרחם עליו כי אני שונאת זה.ובאמת שאני משתדלת להיות נחמדה אבל חלאס גם אני בן אדם ואין לי כוחות לזה.
טוב אני לא מוציאה מילה ויוצאת איתו מהשער,הוא בכלל לא גר קרוב אליי יהיו לי לפחות עוד 7 דקות של הליכה,תמיד שאני הולכת עם סתיו יש לי רק 2 דקות מאז שהיא עוזבת אותי,עד שאני מגיעה הביתה שבהם אני צועקת ביי לסתיו וסתיו עונה לי ועד שכבר לא שומעים את ה"ביי" של סתיו אני שמה אוזניות על הכי חזק ומתפללת שבדקה שנשארה לי לא תיהיה אזעקה וגם אם כן אני לא אשמע אותה וכשאני אגיע הביתה אני ישר ירוץ למקלט.אז אני ורום הולכים בשקט מביך כי אני יודעת שאם אני אשאל אותו שאלה הוא לא יסתום את הפה. אז אני רק אומרת שכואבת לי הבטן ממש אז סליחה שאני כזאת.ואנחנו מתקרבים לבית שלו,בית נחמד.בניין של 3 קומות עם חלונות בצורת מלבן.ממש יפה. ואני אומרת לו ביי והוא עונה לי.ואני לא ממשיכה עם ה"ביי" וגם הוא לא.אוקיי,אז מה עכשיו?נישארו לי בערך 6 דקות שזה אומר שמתוכם יש לי 5 דקות להעביר ורק דקה אחת לשים מוזיקה ולרוץ.אני מתחילה ללכת והרחוב פשוט ריק.איך לא שמתי לב לזה קודם? הייתי מתקשרת לאבא שיתקדם לכיווני.אם הוא היה יודע שאני הולכת בלי סתיו היום הוא היה הולך איתי ועם רום.אבא ממש חברותי לחברים שלי,כי הוא ממש אוהב את העובדה שיש לי חברים.שאם הוא לא בבית אני יכולה ללכת לישון אצל מישהי שהוא מכיר. אבל המצב השבוע גם ככה מלחיץ אותו כי אמהלי חוזרת מוקדם הביתה ואמא בעבודה עד 2.אז אני הולכת ונישארות לי 3 דקות.ואני מתחילה להגביר את הקצב ואני לא רוצה לרוץ בכל הרחוב כי אני לא רוצה שאיזה שכנה תבוא ותעצור אותי במבט מנחם. אני שמה אוזניות ונישארה דקה וחצי ואז אני מתחילה לרוץ,ואף שכנה לא תעצור אותי גם אם היא תנסה כי אני עם אוזניות והיא תדע שאני לא מתעלמת, פשוט לא שומעת. אני ממש מתקרבת לבית ומתחילה אזעקה.מעורבבת עם צבע אדום.ואני מוציאה אוזניה אחת ולא כל כך נבהלת,עוד שנייה אני בבית.
ועכשיו יש בום גדול.
ואמהלי בחוץ בוכה.ושכנה מנחמת אותה.
ואבא בפנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: