"היי אמא, שוב"

חשבתי שכשאני אקרא את מה שכתבתי בשנה שעברה אני ארגיש שזה כבר לא רלוונטי, שהתחושות והמחשבות האלה היו בגלל שהאבל היה נא וחי. חשבתי את זה כי אני כן מרגיש אחרת עכשיו, אבל מסתבר שהשינוי הוא עדין יותר, לא במהות שלו אלא באיכות שלו. המחשבות דומות, אבל יש פחות ערעור רגשי מאחוריהן. אני חושב שהרבה מהכעס שלי עלייך השתנה לחרטה, ואז לאשמה. היום אני מרגיש שנשארו קצת מהדברים האלה, ברור שנשארו, אבל הרבה מהאנרגיה הזאת התפרקה, התחלפה לעצב שהוא נקי יותר, פשוט יותר.

חשבתי על האכזבה ממך על זה שלא השארת לנו וידאו לכל אירוע וחג, אפילו לא מכתבים לימי הולדת, אפילו לא ליובל. היום אני יכול לראות איך זאת הייתה משאלה שתמשיכי להיות חלק מוחשי בחיים שלנו. משאלה שתמשיכי להיות חיה למרות שמתת. זאת הייתה הפנטזיה שלא אצטרך להיפרד ממך למרות הכל, שאולי ככה אני לא אהיה עצוב.

וחשבתי על כל הכעס שהיה בך בזמן הזה, איך שכעסתי על זה שכעסת, על זה שלא ידעת להיות עצובה ביחד, ואני לא הצלחתי להכחיש את המוות כדי לזכות בביחד איתך. חשבתי שאם היית מתקשרת באופן יותר טוב, אני לא ארגיש חרטה ואשמה על כל שאר הרגעים בחיים שהיינו רחוקים וקרים.

ועדיין, אני כן עצוב ועם הרבה חרטה, ועוד יש כעס. אבל דברים השתנו. אני נזכר שאהבת אותי. זה לא שלא ידעתי את זה קודם, אבל אני היום יכול הרבה יותר להרגיש את זה, להאמין שזה היה עמוק יותר מהכעס. זה דבר עצוב, ומבייש, להיות עם ספקות לגבי האהבה של אמא שלי. זה משמח לחזור להרגיש אחרת. לפני שבוע בדיוק חלמתי עלייך, חלום פשוט שהשאיר תחושה טובה. היינו במיטה שלך, והייתי עייף אבל לא נתת לי להירדם, ביקשת שננצל את הזמן שנשאר. אז ראינו סרטונים של יובל, ואז יובל בא ונשכב בינינו במיטה. התעוררתי עם עוד רגע אחד של מחשבה 'אוי איזה כיף שיש לנו עוד קצת זמן', זאת הייתה תחושת השמחה על עוד רגע איתך וגם תחושת ההקלה כי עלתה תקווה לתיקון. זה התפוגג מהר, אבל זה לא השאיר חלל נורא, להיפך, שמחתי על זה.

הדבר הכי טרגי בכל הדבר הזה, הוא שזה לא עזר לי בכלל לדעת שאת עומדת למות. זה לא עזר לגרש את כל הדברים הרעים, שום "לחיות את הרגע", שום "לנצל כל רגע". שום כלום. כל הביקורת שלי על זה שלא הפנמת את משל 4 ההרים, חזרה לפרצוף שלי כשרק אחרי שמתת הבנתי שגם אני לא הבנתי אותו בכלל. בכלל. למרות שחשבתי על זה איזה שנתיים כמעט כל יום, אפשר רק לדמיין את המוות וההיעדר לפני שהם מגיעים. אי-אפשר לחיות אותם באמת. אם הייתי יודע קודם איך אני ארגיש באמת אחרי שתמותי, אולי לא הייתי צריך פנטזיות על חזרה אחורה בזמן.

הלוואי שדברים היו קורים אחרת. בסוף ה'ידיעה' שלי לא הייתה מהותית, וסתם יצרה מרחק. הלוואי שהייתי יכול להיות אחרת בשבילך, לתת לך את מה שהיית צריכה גם בלי שאת תתני לי את מה שאני הייתי צריך. באותו זמן לא הרגשתי שהייתי אגוצנטרי, אבל כבר אין בי כעס על זה. היינו מה שיכולנו, ושנינו היינו מוּנעים מאהבה, וזאת ידיעה מחממת.