Please don't judge me :<

~פריקה פריקה~

וואו, אני פשוט לא מסוגלת לזה יותר, אני חייבת להוציא את זה כי אני מרגישה שאני מתפוצצת.

אני כל הזמן רואה אותו ופשוט קופאת, אני כלכך רוצה ללכת אליו, ולישאול מה קרה,

למה הוא לבד, אבל לא, אין לי אומץ.

ואני גם רואה את האחר, הוא מסתכל עלי, אני לא מבינה מה עובר עלי.

אני כבר לא מבינה מה אני מרגישה.

בחופש, אחרי שלא ראיתי אותו כמה ימים, חשבתי ששחכתי ממנו ואני כבר לא אוהבת אותו.

אבל לא, היום ראיתי אותו שוב, וזה פשוט חזר בבום ענק.

אני כלכך רוצה ללכת אליו ולחבק אותו, ואני פשוט לא יכולה.

חברה שלי כרגיל נוטשת אותי והולכת למקובלים, הרי, אם היא תסתובב איתם היא גם תהיה מקובלת,

לא כמוני.

אני מכירה שם ילדים, הם ממש נחמדים את האמת - אבל אני לא מסתובבת איתם ביחד.

כשאני איתם, אני לא מרגישה אני עצמי, אני מרגישה שונה.

כשאני לבד, אני מרגישה אני עצמי.

במיוחד כשאני איתו ........ לא שזה קורה הרבה, אבל ברגעים שאני איתו זה פשוט קסום.

אני כל כך אוהבת אותו.

אז, לרוב כמו שאתם מבינים אני עומדת במסדרון ושומעת שירים בפלאפון, ולפעמים מצטרפים אלי חברות וידידים ומשעשעים אותי, אני די לבד, ואני אוהבת את זה.

אנשים חושבים שאני בדיכאון, מה, אני כלכך שקופה? 

אני אומרת להם שאני לא, ומחייכת, וצוחקת - אבל הריי הכל מזוייף.

ואני חתכתי, כמה פעמים - ברגעים עוד יותר קשים, איך שאני עכשיו זה עוד בסדר לעומת כל הדברים שקרו לי,

ואני ממשיכה לחתוך - אני לא מצליחה להפסיק, זה ממכר, זה עושה לי הרגשה טובה.

וליראות את החתכים על היד שלי, רק גורם לי לחייך. 

למרות שברוב הזמן הצמידים עושים את העבודה שלהם ומסתירים אותם .....

עד מתי הדמעות שלי ימשיכו לזלוג מעני? 

עד מתי אני ימשיך לסבול?

עד מתי אני ימשיך לשנוא את עצמי?

עד מתי כולם ימשיכו לשנוא אותי,

עד מתי הוא יתעלם ממני וישנא אותי,

עד מתי יתעלמו ממני, עד מתי יסננו אותי,

עד מתי לא יהיה להם אכפת?

אולי, 

כאשר יהיה כבר מאוחר מידי? ):