Please don't judge me :<

נמאס לי להיות כלכך שמחה בזמן שאני בוכה מבפנים,

נמאס לי לחייך ולטייל כאילו אני נהנת בזמן שאני מתה כבר לחזור הביתה ולבכות בשקט בחדר.

נמאס לי להישבר כל פעם מחדש.

אני כלכך לבד עכשיו

אני באמת לבד

אולי אני מדברת עם אנשים, וזה ניראה כאילו אני מספרת את כל האמת- שהכל כלכך מדהים ומושלם,

אבל בעצם.... הכל חרא.

הפרפר כבר לא על היד שלי כדי להציל אותי מעצמי

ואני בכלל לא מבינה-

איך הגעתי לפה לעזאזל?

אני כלכך עייפה מהכל.