זה לא שאני לא יודעת לאן אני הולכת. אני יודעת בדיוק לאן אני הולכת,

ואני עושה את הבחירה הגרועה הזו במודע. במודע שאני חסרת כבוד עצמי, במודע שמגיע לי יותר, במודע שזה גרוע יותר מסתם בגידה,

במודע שאני לא אשאר לבד גם אם אני אעשה את הבחירה הנכונה כביכול ואוותר על זה.

אני בוחרת לא לוותר על זה כי אני לא רוצה עוד חור. יש מקרים שזה הכרחי, וברובם זה הגיע מעצמו. ופה ההחלטה רק אצלי בידיים,

וזה מה שעושה את זה לכל כך קשה. לדעת שהכל בשליטתי, עם כל זה שכל מה שקורה לא צפוי-הכל עדיין בשליטתי.

אני זאת שיכולה להפסיק את זה, ואני יודעת שזה יכאב לי. ואני יודעת שאני אוכל להתגבר על זה, אבל אני פשוט לא רוצה.

במקרה הזה אני הולכת עם הלב ולא עם הראש, ואני בטוחה שאני אתחרט על זה, אז אין לי מושג מה באמת אני עושה, אני רק מנסה שהכל יהיה בסדר.

כי הכל אמור להיות בסדר.