בשיעור ספרות דיברנו על זה שאמנות באה מכאב, לפחות ברוב המקרים. והאמת שזה נכון, כי נדיר לקרוא דברים כמו "אני מאושר וכל כך טוב לי".

לא שזה לא קרה, וזה לא שאין פוסטים כאלה בבלוג, אבל הפוסטים הטעונים יותר הם הרבה יותר נפוצים.

והנה אני מוכיחה את האמרה הזאת לעצמי, ואיך שקצת רע לי אני ישר חושבת על הבלוג. אם יש תחושה שבאמת קשה מאוד להתמודד איתה זה געגועים.

כי על כעס מתגברים אחרי כמה דקות או אפילו שעות, וכשמישהו העליב אותך או פגע בך ההתנצלות תגיע, וכל הדברים האלה הם פחות או יותר נשלטים, אבל מרחק זה משהו שהוא בלתי נשלט, וכל מה שאני יכולה לעשות זה לחכות שתחזרי כי מעבר לזה, אין לי שום דבר לעשות לגבי זה. רק לחכות.