הפינה הקטנה והשקטה שלי

לפעמים אני שואלת את עצמי 'מה היה קורה אם...?'
מה היה קורה אם היה לי אומץ להגיד את כל מה שיושב לי עמוק עמוק בפנים?
מה היה קורה אם הייתי עוברת למקום אחר סוף סוף?
מה היה קורה אם לא הייתי מתאהבת?
מה היה קורה אם הייתי בנאדם אחר לגמרי ממי שאני עכשיו?

כן, אני יודעת, מה אני צריכה להתעסק בזה בכלל הא? לא שזה יתן לי משהו.. הרי בכל מקרה זה לא יעזור לי..

אבל המחשבות האלה לא יוצאות לי מהראש בכלל... כאילו הן יושבות בשקט בשקט ומחכות לרגע הקטן הזה שאני אהיה לבד,

או לרגע הזה שאני אכנס למיטה בלילה ואנסה להירדם, והופ, נזכרות להגיע ולהציף אותי ברגשות מודחקים..

אני לא יודעת כמה זמן זה הולך להימשך, אבל אני שונאת את זה כל כך..  נמאס לי לחשוב את אותן המחשבות כל פעם.

נמאס לי להרגיש איך הלב שלי נשרף בפנים על כל מחשבה כזאת או אחרת.

נמאס לי שאני כבר כמעט חודש כל היום עם דמעות בעיניים ככה פתאום. נמאס לי.לא יכולה ככה יותר.

והכי גרוע זה שאין למי לספר.. אין את מי לשתף.. מי יבין אותי בכלל, יסתכלו עלי כמו על איזה משוגעת שנדפק לה השכל או משהו..

זאת השנה הכי גרועה שהייתה לי אי פעם. פשוט גרועה, מכל הבחינות. הייתי מוחקת אותה אם יכולתי.

הייתי מתחילה מחדש אם היה אפשר. יודעים מה, אם הייתה לי אפשרות, הייתי מוחקת את הזיכרון ומעלימה אנשים מהחיים שלי כאילו הם לא היו.

כן, קיצוני, אבל יש אנשים שאני מרגישה שכבר די, לא יכולה יותר איתם. זה מוציא לי את כל החשק, את כל האנרגיות..

את הפעם האחרונה שהייתי באמת מאושרת אני כבר לא זוכרת. כמה אפשר ככה? יש גבול לכמה שבנאדם יכול לספוג ולספוג.. לשתוק, להבליג.

נמאס לי כבר. אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר לקחת את עצמי וללכת, ושאף אחד לא ימצא אותי.

להיות לבד בשקט שלי. בלי כל האנשים פה , אני צריכה סביבה חדשה.שאנשים יכירו אותי באמת, שיהיה לי כיף, שיהיה לי טוב בלב.

והכי חשוב? שאני ארגיש מאושרת. פעם אחת. באמת.