הפינה הקטנה והשקטה שלי

ילדה טובה. כן, זה תמיד היה ככה... 17 שנה. 17 שנה תמיד הייתי הילדה הטובה.

תמיד זאתי שכולם מתגאים בה, שכולם משבחים ואוהבים.

זאתי השקטה, המנומסת, הביישנית. זאתי שמשקיעה בלימודים מאז ומתמיד, החרשנית, החרוצה.

זאתי עם הציונים הטובים, התעודה המוצלחת. זאתי שתמיד גורמת להורים לחייך ולהיות מרוצים.

זאתי שאף פעם לא מתקרבת יותר מדי לבנים, לא זולה, לא מתנהגת כמו שלא צריך להתנהג..

זאתי שאף פעם לא מעשנת ושותה, זאתי שלא עושה שטויות, תמיד מחושבת והגיונית.

אבל בזמן האחרון? די.

אני לא יכולה עם 'הילדה הטובה' הזה יותר. זה כבר משגע לי את השכל, יושב לי על הראש ולא נותן מנוחה.

נמאס לי להיות הילדה הזאת. בא לי להתפרע. בא לי להנות. זה משעמם. זה יבש. זה לבד.

באמת שלא כיף לי ככה. זה מטמטם אותי. תמיד זאתי שטובה תמיד זאתי שככה וככה וככה. די!

לא רוצה את זה יותר. בא לי להשתחרר. אני מרגישה כל כך חנוקה וכלואה. בא לי לשבור הכל ולשים פס ולעשות מה שבראש שלי.

נמאס לי להיות הילדה השקטה והביישנית שבקושי שומעים אותה מדברת, זאתי שמי שלא מכיר אותה בטח חושב 'זאתי? אהה סתם חננה.'

בא לי להשתחרר, בא לי להיפתח, בא לי להיות מישהי אחרת. כל כך בא לי. זה מעצבן, זה מרגיז. זה מרגיש נורא.

לא טוב לי עם התחושה הזאת.