הפינה הקטנה והשקטה שלי

וואו.

הפעם הראשונה שזה לא עשה לי כלום. לחשוב עליו, וזה לא עשה כלום פשוט.

לא את העצבות שתמיד מצאה דרך לחזור אלי דרך מחשבה אחת עליו,

לא את הדיכאון שתמיד היה שם בתוכי והתפרץ ברגע שרק חשבתי עליהם ביחד.

כלום. ריק. נאדה.

כן, אני יודעת, אהבה לא עוברת כל כך מהר. מה שזה לא יהיה.

אבל זה לא עשה לי כלום. בפעם הראשונה בחודשיים האלה.

טוב לי ככה? מצויין לי ככה!

נכון, העצבות והדיכאון עדיין פה, הם תמיד יהיו פה... אני עדיין לא במקום הזה של להגיד 'אני מאושרת'.

אבל הכלום הזה, זה צעד משמעותי. זה צעד גדול.

אני מתגברת. אני ממשיכה הלאה. ואני מתחילה לחייך, והפעם? החיוך הזה לא מזוייף.

אני בסדר