הפינה הקטנה והשקטה שלי

מרגישה הכי רעה שיש... אני מגעילה. נגעלת מעצמי... ודי. כל כך הרבה עובר עליי, לא מצליחה לשתף. לא מצליחה להוציא את זה החוצה ממני. זה יושב תקוע בפנים ולא עוזב... ארבעה חודשים כבר, ולאט לאט נהפך ליותר קשה וליותר מסובך. לא יודעת מה לעשות כבר, לא יודעת למי לספר... אני לא מצליחה להשתחרר מזה. והכל מסתבך ביחד, והכל קורה באותו הזמן... למה זה מגיע לי? אני מחפשת את הפינה הזאת של השקט, השלווה.. פינה משלי, רק אני לבד. להתפרק. אפילו דמעות לא יוצאות לי, הן עומדות בעיניים וזהו... לא זולגות. לא מצליחה להתפרק, לא מצליחה לשתף אף אחד. זה לא מצליח לצאת ממני. ואני לא יכולה כבר. אפילו פה קשה לי

מיואשת..