הפינה הקטנה והשקטה שלי

אחרי כמעט חודש של כאבים ולחצים בחזה, הלכתי ביום שלישי לרופא. אמרתי לו על הכאבים, ומיד הגיע הפרצוף הידוע יחד עם הנדנוד בראש, הוא כבר התייאש ממני כנראה... שאל אותי כמה זמן זה כבר ככה, אמרתי שכמה ימים... מה אני אגיד חודש עכשיו? גם ככה ידעתי שזה יגמר רע. הוא בדק לי לחץ דם ואמר שהוא גבוה, די מפתיע,  תמיד הלחץ דם שלי נמוך. הוא החליט להפנות אותי לבית חולים לבדיקות מוזרות ומלחיצות, אבל בבית חולים החכם יקבלו אותי רק בעוד חודש. איזה שירות נפלא, מקסימום אני אמות באמצע, העיקר שהם עשו את שלהם -_- .

כאבים נורא מעצבנים.. זה בא והולך, אבל ממש בלתי נסבל, ויש לי כוח סבל! אבל זה פשוט זוועתי. ומרוב שאני חושבת על זה כל היום אז התחלתי לחלום על זה בלילה, ועל כל שאר הדברים שתקועים לי במוח כל הזמן ולא יוצאים ממנו. חלמתי שאני מתגייסת למג''ב אפילו (כן בטח, אפילו להחזיק מגב ולשטוף רצפה לא יתנו לי בקצב הזה). אני ממש מפחדת מהתוצאות של הבדיקות.. גם ככה הפרופיל שלי בצבא נמוך, ואם התוצאות האלו לא יהיו טובות אז נראה לי שהלך עליי לגמרי... לא יודעת מה קרה לי בזמן האחרון, כל הזמן חולה.. לא יודעת, לא מרגישה טוב, וכבר אין כוח לשום דבר, מרגישה מותשת וחסרת כוחות... ומרגישה שהבדידות משתלטת עליי, זה נוראי...

עוד מעט יש לי יום הולדת 18, ואף פעם לא באמת חגגתי יום הולדת אז די יש לי חשק כן לעשות משהו הפעם, אבל אני לא יודעת מה.. ואפילו, לא יודעת עם מי. עם מי כבר אני מסתובבת? עם מי כבר אני בקשר? אין לי באמת אף אחד חשוב או משמעותי, אולי אחד, שניים, וגם זה בקושי.. הכל נהיה קשה מדי בזמן האחרון, אבל אין למי לספר... ובכיתי השבוע כבר איזה פעמיים בלילה, הרבה זמן זה לא קרה כבר, והנה זה חזר... זה כאילו שאני מתקדמת צעד אחד קדימה ואז חוזרת שניים אחורה, כבר אין לי כוחות..

מקווה שיהיה טוב..