הפינה הקטנה והשקטה שלי

אף פעם לא הייתי בטקסים מהסוג הזה, חוץ מטקסים בית ספריים.

שנה שעברה הייתה הפעם הראשונה שהייתי בטקס העירוני של יום הזיכרון..

אני עד עכשיו זוכרת את זה, כולם באו בחולצה לבנה, הבנים בכיפה,

יש אוירה עצובה, אבל גם אוירה של ביחד.. הרבה אנשים הגיעו לשם.

זה יום לא פשוט אין ספק, אפילו עכשיו, כשאני כותבת כאן, כאילו המילים נעלמות ואני לא יודעת מה לכתוב.

די התבאסתי שלא הלכתי היום לטקס העירוני,

וגם די התבאסתי שאף פעם לא חשבתי על ללכת.

שום דבר לא דיבר אליי אף פעם, גם לא יום השואה.

כמובן שכן כיבדתי והכל, אין ספק. אבל מבחינה רגשית, לא כל כך היה את החיבור הזה.

יש כאלה שמתחברים יותר ויש כאלה שפחות, אני כנראה מהפחות.

אבל אחרי הטקס העירוני בשנה שעברה, הרגשתי כאילו החיבור קצת גדל.

אולי לאט לאט עם הזמן, ככל שמתבגרים, זה גודל, והכל מתחיל להיתפס ולהיקלט.

למרות שהמספר העצום הזה, קצת קשה לקלוט.

כל אותם עשרות אלפי חללים,

כל אותם האנשים,

כל כך כואב. כל כך עצוב.

פתאום נעצרו להם החיים.

המשפחה היא כבר לא אותה המשפחה.

החברים הם כבר לא אותם החברים.

הכל השתנה.

חיילים שרק רצו להגן על המדינה שלהם

חיילים שרק רצו להגן על המשפחה ועל הקרובים שלהם

אנשים תמימים שנקלעו לפעולות איבה

אנשים תמימים שחיכתה להם בבית משפחה...

ועכשיו מה נותר? רק הזכרונות.

קשה לי לדמיין איך המשפחות השכולות עצמן מרגישות

אי אפשר לתאר אפילו...

כל הצער והכאב.

מצמרר לשמוע על סיפוריי הנופלים,

לא פשוט בכלל.

נזכור ולא נשכח אותם, לא נשכח לעולם.