הפינה הקטנה והשקטה שלי

-"את יודעת מה יעזור לך? מישהו חדש!"

-"אוי נו באמת.. השתגעת?? נראה לך שאני הולכת להתאהב עכשיו בעוד מישהו? ממש מה שחסר לי.."

-"אז מה תעשי?"

-"אתה יודע מה אני רוצה לעשות? בא לי חופשה. בא לי חו''ל. בא לי אמסטרדם!"

-"אמסטרדם... גם לי בא האמת"

-"בוא נטוס ביחד(;"

-"בואי"

-"אתה משלם?"

-"את מספקת את הסחורה?(;"

-"ועוד איך."

-"סגרנו"

אם הייתי צריכה להגדיר את עצמי, כנראה שזה היה ככה:

פיוז קצר, עצבנית, מדברת מהר, חופרת,

ביישנית, רגישה, מופנמת, שקטה אבל כשצריך אז גם רועשת,

וותרנית רוב הזמן אבל יש לי גם את העקשנות שלי,

מתוסבכת, בעייתית, מתבודדת, טובה, אוהבת,

עוזרת, מצחיקה, משעממת, חכמה, טיפשה לפעמים,

הכי סוטה שבעולם אבל גם תמימה לפעמים,

סגורה, אדישה, לא מאמינה באנשים, מפחדת להתאהב,

חסרת ביטחון, משוגעת, פסימית, לא סובלת נשים,

לא סובלת גברים (אבל בהחלט מעדיפה להיות בחברתם יותר מאשר בחברת נשים),

פחדנית לפעמים, שמה פס על אנשים אבל גם מפחדת שידברו עליה, אוהבת להתלונן,

אוהבת לרכל כמו סבתא זקנה, אוהבת להיות נאהבת אבל מפחדת להכנס לאהבה.

והכי בולט... -

לא סגורה על עצמי בשיט.

טוב אז אחרי שהסתכלתי בבלוג ובעיצוב השחור המטורף שהיה בו, החלטתי שהגיע הזמן לשנות.

שינוי רציני עשיתי, נעלם כל השחור, לא יכולתי לראות אותו יותר בעיניים!

עכשיו הבלוג שלי ידידותי יותר לסביבה

לפעמים אני שואלת את עצמי 'מה היה קורה אם...?'
מה היה קורה אם היה לי אומץ להגיד את כל מה שיושב לי עמוק עמוק בפנים?
מה היה קורה אם הייתי עוברת למקום אחר סוף סוף?
מה היה קורה אם לא הייתי מתאהבת?
מה היה קורה אם הייתי בנאדם אחר לגמרי ממי שאני עכשיו?

כן, אני יודעת, מה אני צריכה להתעסק בזה בכלל הא? לא שזה יתן לי משהו.. הרי בכל מקרה זה לא יעזור לי..

אבל המחשבות האלה לא יוצאות לי מהראש בכלל... כאילו הן יושבות בשקט בשקט ומחכות לרגע הקטן הזה שאני אהיה לבד,

או לרגע הזה שאני אכנס למיטה בלילה ואנסה להירדם, והופ, נזכרות להגיע ולהציף אותי ברגשות מודחקים..

אני לא יודעת כמה זמן זה הולך להימשך, אבל אני שונאת את זה כל כך..  נמאס לי לחשוב את אותן המחשבות כל פעם.

נמאס לי להרגיש איך הלב שלי נשרף בפנים על כל מחשבה כזאת או אחרת.

נמאס לי שאני כבר כמעט חודש כל היום עם דמעות בעיניים ככה פתאום. נמאס לי.לא יכולה ככה יותר.

והכי גרוע זה שאין למי לספר.. אין את מי לשתף.. מי יבין אותי בכלל, יסתכלו עלי כמו על איזה משוגעת שנדפק לה השכל או משהו..

זאת השנה הכי גרועה שהייתה לי אי פעם. פשוט גרועה, מכל הבחינות. הייתי מוחקת אותה אם יכולתי.

הייתי מתחילה מחדש אם היה אפשר. יודעים מה, אם הייתה לי אפשרות, הייתי מוחקת את הזיכרון ומעלימה אנשים מהחיים שלי כאילו הם לא היו.

כן, קיצוני, אבל יש אנשים שאני מרגישה שכבר די, לא יכולה יותר איתם. זה מוציא לי את כל החשק, את כל האנרגיות..

את הפעם האחרונה שהייתי באמת מאושרת אני כבר לא זוכרת. כמה אפשר ככה? יש גבול לכמה שבנאדם יכול לספוג ולספוג.. לשתוק, להבליג.

נמאס לי כבר. אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר לקחת את עצמי וללכת, ושאף אחד לא ימצא אותי.

להיות לבד בשקט שלי. בלי כל האנשים פה , אני צריכה סביבה חדשה.שאנשים יכירו אותי באמת, שיהיה לי כיף, שיהיה לי טוב בלב.

והכי חשוב? שאני ארגיש מאושרת. פעם אחת. באמת.