הפינה הקטנה והשקטה שלי

אמא שלי,

הבן אדם שמעניק לי את האהבה הכי גדולה, הכי אמיתית והכי טהורה שיש.

אהבה שלא תלויה בשום דבר, אהבה ללא תנאים. נטו אהבה אמיתית, מהרגע שבו נולדתי.

היא מהאימהות הזורמות האלה, אלה שתמיד יצחקו עם כל החבר'ה, שכל החברים והחברות יאהבו.

היא אמיתית, כנה, ישרה, אומרת כל מה שיושב לה בפנים ולא מסתירה כלום.

חמומת מוח, אפילו מאוד. מתעצבנת נורא מהר, ואם היא פתחה את הפה? אז חבל על הזמן.

אישה חזקה, יודעת לנהל את הבית ולשלוט בעניינים, אם לא היא? לא יודעת מה היה קורה.

מתפרנסת מניקיון בתים, שזאת לא עבודה עם שכר בשמיים, ובכל זאת תמיד דואגת שהבית יהיה מלא, ותמיד מעניקה, נותנת וקונה.

הרבה אומרים שאני לא מעריכה, שאני מפונקת מדי. שהיא עובדת מאוד קשה וכל מה שאני עושה זה רק לבקש ולדרוש ממנה עוד ועוד. אבל זה לא נכון, זה לא ככה. נכון שאולי יש לי הרבה בקשות, אבל היא יודעת גם להגיד לא כשהיא לא יכולה. ואני מכבדת את זה, ולא מתחילה לריב איתה כמו שהרבה ילדים עושים ונכנסים לתוך ריבים וצעקות ובלגנים עם ההורים שלהם. אף פעם לא רבתי עם אמא שלי. כשהיא לא יכולה לקנות לי היא אומרת ''לא עכשיו, זה לא הזמן המתאים.'' אבל כשיש מספיק כסף לבזבז, היא ישר לוקחת וקונה ונותנת.

היא תמיד אומרת שהיא רוצה שיהיה לי הכל וששום דבר לא יחסר לי.

אם יש משהו שתמיד יהיה חרוט בתוכי ושאני לא אשכח אותו לעולם, זה איך שראיתי את אמא שלי מתפרקת.

בתור ילדה שהייתה רגילה מאז ומתמיד לאמא החזקה, הקשוחה אבל מנגד גם העדינה והחמה, פתאום לראות אותה נשברת זה לא פשוט בכלל.

תקופה לא טובה בכלל. אם זה היה אפשרי אז הייתי מוחקת את התקופה הזאת מהזיכרון. המצב בבית היה נוראי.

אבא בגד באמא, ואני, הילדה הקטנה, ראתה איך המשפחה שלה מתמוטטת.

ריבים, צעקות, קללות, בוקר, לילה, ערב. היא מגרשת אותו מהבית, הוא עוזב. המצב משתפר מעט, ושוב חוזר להתחלה.

ככה, שנתיים כאלו. תדמיינו את זה, לא החוויה הכי כיפית לילד, שעד עכשיו הגדיר את המשפחה שלו כמושלמת, ועכשיו פתאום הבועה שהוא חי בה התפוצצה לו, והוא מבין שלא, אין כזה דבר מושלם, במיוחד לא כאן.

לאט לאט המצב חזר לקדמותו, טוב, פחות או יותר. הרי שום דבר לא באמת חוזר להיות כמו פעם הא?

אמא שלי סלחה לו, הוא חזר הביתה. אבל אני? לא סלחתי אף פעם. אני גם לא אסלח בעתיד.

כן, אנחנו מדברים, לפעמים יש גם צחוקים, אבל זה אף פעם לא יחזור להיות כמו פעם.

אני אף פעם לא אחזור להיות הילדה של אבא, אני אף פעם לא אחזור לראות בו דמות להערצה, אני אף פעם לא אחזור להסתכל עליו בעיניים נוצצות.

אני כועסת. אני פגועה. הוא אשם, בגללו כל זה קרה. אני בכיתי כל לילה מתחת לשמיכה בתקופה הזאת, אני פחדתי שאמא לא תעשה משהו לעצמה, אני פחדתי שאני אשאר לבד. והוא גרם לזה. אני לא יכולה לסלוח, לא מסוגלת, לא מבינה למה אמא סלחה גם.

מאז התקופה הזאת, אנחנו כמו זרים. אני לא מרגישה בנוח לידו, פשוט מרגישה כאילו הוא איזה זר. לא אשקר, זה לא נעים, זה אפילו כואב. אני רואה הרבה בחורות עם קשר כל כך טוב והדוק עם האבות שלהן, ואני מסתכלת ונצבט לי הלב. אני מרגישה קינאה אפילו, מרגישה את הצורך להיות שם, להיות כמוהן. אבל יודעת שזה אף פעם לא יקרה, יודעת שאני תמיד אמשיך להרגיש תחושה של מרחק, אני תמיד אמשיך להרגיש לא בנוח כשאני אצטרך לחבק או לנשק אותו בחגים (כשאמא מכריחה, ואני אף פעם לא עושה זאת מיוזמתי), אני תמיד ארגיש לא בנוח להסתכל עליו בעיניים.

זה לא יעבור.

זה ישאר, לתמיד.

בדיוק כמו הסדק הקטן בלב, שנמצא שם, ולמרות שהשברים שבלב התאחו להם, הסדק עוד שם, והוא לא מתכוון להיעלם.

יש לי איזו קבוצה בוואטסאפ (אחת מתוך מיליון), שבכמה ימים האחרונים מאוד פעילה וחופרת. בערך חצי מהאנשים שם אני פחות או יותר מכירה, ויש חלק שלא כל כך, או שבכלל לא.

בכל מקרה היה האח הגדול מקודם, ורובנו ראינו ודיברנו על זה בקבוצה תוך כדי, על המתמודדים והכל... באיזשהו שלב נכנסה המתמודדת השמאלנית, שכחתי את שמה... נראה לי אורטל, שאמרה שהייתה במעצר פעם.

בקבוצה התחילו לדבר עליה, ואז בחורה אחת, שאני לא כזה מכירה, התחילה לדבר בצורה די קשה על שמאלנים ועל ערבים בכללי וכ'ו... וזה הפריע לי.

למרות שאני בן אדם שתמיד אומר שכל אחד ודעתו ושאיש איש בדרכו יחיה.

אבל, זה היה כל כך מכוער ומוגזם כל מה שהיא אמרה שם..

ובתור מישהי שהיא חצי ערבייה, יכול להיות שגם נעלבתי קצת אישית....

הם התחילו לדבר על ימנים ושמאלניים, ואז שאלו אותי באיזה צד אני ומה אני חושבת על זה ואם אני בעד שלום,

ואמרתי שאני לא כל כך מתעניינת בפוליטיקה ולא אוהבת את כל זה,

אבל כל עוד אין מלחמות וטילים וכל הבלגנים האלה, ושיש שקט ורוגע אז הכל בסדר.

הבחורה שאמרה מילים לא יפות התחילה לומר כל מיני דברים בנוגע לשטחים ולא יודעת כבר מה עוד,

אני אפילו לא כל כך זוכרת מרוב שהייתי עסוקה בקצת להיעלב ולהיפגע...

ואז אמרתי שאין לי בעיה בכלל עם ערבים, ושנכון, מחבלים ורוצחים וטרוריסטים זאת כן בעיה,

והם בהחלט צריכים למות, פה אין שאלה בכלל. אבל יש גם ערבים טובים ואין צורך להכליל.

לא כולם רעים, גם לא כולם טובים, נכון.

ואז הוספתי ''כמוני למשל''. הם לא ידעו שיש לי צד ערבי.

"את ערבייה?" הבחורה שאלה.

"כן, חצי" עניתי.

ואז, כמובן שהגיעה השאלה שכל הזמן חוזרת על עצמה כשאני מספרת את זה:

"רגע, מה אמא שלך?"

"יהודייה." עניתי

"אה אז את יהודייה" הבחורה השיבה.

א. כן אני יהודייה.

ב. יש לי צד ערבי, אז מה?!

ג. למה זה כל כך משנה??

זה כל כך מעצבן ומרתיח אותי. למה תמיד צריך לקטלג אנשים לפי הדת, הגזע, המין, המוצא וכל דבר אחר?? בשביל מה זה טוב? למה תמיד אוהבים להכליל?

למה אנשים מתנהגים בבורות כזאת ולא עוצרים רגע לחשוב ולהפנים טיפה??

טיפה, לא הרבה. טיפה!

מה הבעיה להסתכל על האופי והאישיות של האדם, ולא לשפוט וללכלך רק כי הוא ככה וככה? מה זה נותן לכם? זה כל כך מרגיז!

די, פשוט די. תפתחו ראש, תהיו אנשים חושבים, לא בורים וטיפשים שלא מבינים כלום.

'כל הערבים צריכים למות' נו באמת.

בכל מקום יש אנשים טובים יותר ופחות, בכל מקום יש רוצחים, אנסים, ומה לא?? אז זה אומר שצריך להכליל את כולם??

מחבלים צריכים לקבל את ההכי רע שיש, אני לא מצדיקה אותם חס וחלילה,

אבל למה להכליל את כל הערבים ולהגיד דברים כל כך לא נעימים באוזן?

זה עשה לי רע מה שהיא אמרה, מקודם כמעט בכיתי... לא יודעת למה,

אולי אלו ההורמונים של המחזור שגורמים להכל להיראות קיטשי.

אבל באמת שזה כבר נמאס שאנשים לא פותחים את הראש שלהם.

מספיק עם הגזענות הזאת, אדם הוא אדם באשר הוא, לא משנה מהיכן הוא בא,

לא משנה מה הדת שלו, לא משנה מה המין, מה הצבע עור, לא משנה כלום.

תסתכלו על האישיות שלו, על האופי, על מי שהוא כאדם.

אל תסתכלו על המוצא שלו. אל תסתכלו על הדת שלו.

אל תכלילו אנשים. אל תשפטו סתם.

זה פוגע, זה מעליב, זה לא נעים.

תהיו קצת יותר בני אדם.

אחרי איזה שבועיים של חוסר חשק מוחלט,

החשק החליט להופיע לו, בדיוק לפני שאני מקבלת מחזור.

למזלי, המחזור מאחר קצת, אז ביליתי את השישי שבת האלה במיטה,

(במקום להתכונן למתכונת שיש לי מחר) ואוננתי. שוב, ושוב, ושוב.

כי החשק לא עבר, החרמנות נשארה.

אבל אחרי הפעם השלישית, זה עבר. זהו. עכשיו הכל רגוע,

עכשיו המחזור יכול להגיע בשקט בלי שאני אתעצבן שאני חרמנית ולא יכולה לעשות כלום.

ואו הגמירות האלה, אין לי איך לתאר בכלל. אני כל כך אוהבת את זה.

באמת שלפעמים אני חושבת שדווקא כשאני מאוננת אחרי הרבה זמן שלא

אז זה הרבה יותר עוצמתי וכייפי ומענג. זהו, טיפלתי בחשק הענק הזה.

עכשיו, (טוב שנזכרתי באמת) אני יכולה להתכונן למתכונת שיש לי מחר.

כל כך מקסים מצידי להתחיל רק עכשיו.

ולנושא אחר לגמריי,

מחר לבלוג המקסים והקטן שלי יש יום הולדת שנה!

ואו, שנה שאני פה כבר. שנה שאני חופרת לכם

ושנה שאני כותבת את כל מה שיושב לי עמוק בפנים.

טוב, זה לא כל כך שנה, הייתה תקופה ארוכה שלא כתבתי ושלא נכנסתי לפה בכלל.

ואז חזרתי ומאז אני פה על בסיס יום יומי, ממש התמכרתי...

אני אוהבת לכתוב פה, אוהבת לקרוא בבלוגים אחרים גם.

כיף לי

בכל מקרה,

שיהיה לנו שבוע קסום ומושלם