אני רואה את עצמי פתאום במעין בית תיאטרון.
המון כיסאות, ואנשים שנראים חשובים.
אני, ביחס אליהם, לובש חולצת ג'ינס ומכנס סקיני מסויים.
לידי, לפתע, ישב אריק דן.
שחקן קולנוע שאני ככ מעריץ.
אני מרגיש, משום מה, שבחלום הזה אני מצליח להגיע למצב,
שאני אומר לעצמי
"היי, אני מכיר אותו כבר."
אבל לא סתם מכיר, אלא מכיר מכיר.
הוא היה מאוד שקט, ומשום מה פרצתי בבכי וברחתי משם.
מצאתי את עצמי בעיר כמו ניו יורק, ואני מודע לעובדה שאני גר בכלל בישראל,
אז רצתי עד לבית שלי (!) ושם הפסקתי לבכות.
החלטתי לחזור.
כשחזרתי הוא היה באותו מצב, כאילו הזמן לא השתנה.
"ההצגה כבר התחילה?" אני שואל, לא מצפה למענה.
"לא, יש מסיבה בכלל." הוא עונה, אך ממשיך להתבונן בהצגה.
"אני לא מבין..." מוריד מבט.
ללא מענה.
באתי להתיישב אבל הרגליים שלו היו טיפה על המושב שלי.
ניסיתי להזיז אותם ופתאום פקע ממנו חיוך וצחוק.
(בלי קשר לעובדה שברגע זה הוא הפך להיות ג'סטין טימברלייק.)
"מה אתה עושה?" שואל בצורה רטורית ושם את כל רגליו על המושב שלי.
אני המום.
"אני יודע שאהבת פעם שעשיתי את זה."
ואז, באמת הייתי המום.
התיישבתי איתו וצחקנו, עד שהוא הביא לי פתק בטענה שזה מוקדש לי.
כשהתחלתי לקרוא אותו, ראיתי קיר.
לאחר מכן, תקרה.
ואז, שמיכה.
ואותי, דומע.
"כמובן," אמרתי,
וניסיתי לישון שוב.

http://www.youtube.com/watch?v=BClFpTijh1Y