הצלחתי להשתקע בבור.

בור שבו אני לא מצליח להבין מה אני רוצה מעצמי.

יש לי את האפשרות ואת הכלים לעלות ממנו ולצאת,

אבל אני בוחר להשאר.

אני בוחר להשאר כי שם אני אמור לגלות את עצמי מחדש.

האם האכלתי את ״האני החדש״ בשקרים?

האם הצלחתי להעביר תמונה ומסר שאינו תואם בעצם למה שאני מרגיש מבפנים?

תמיד מצאתי את עצמי יוצא ועובר הלאה.

נהנה ממה שאנשים חושבים עליי ועל איך שאני בוחר להראות את עצמי.

ביטחון.

ויותר מזה, כבר לא חסר ביטחון כמו בתקופה הקודמת שלי.

אני אמרתי לעצמי ״פה אני בוחר להשתנות״, והשתכנעתי שהשתניתי.

רק במבחן האמת, האולטימטיבי, החשוב ביותר בחיי,

מצאתי את עצמי חוזר לבור הזה.

אני מבחירה בוחר להשאר,

על מנת שהגילוי העצמי שלי יחל.

כי מסתבר, שאני לא מוכן עדיין לצאת ממנו.

אל תקראו לאנשים לעזור לי, 

אל תעודדו אותי במילים שיקלו עליי ויאמרו לי

״אבל אתה בסדר גמור.״

אני לא ״בסדר גמור.״

אני לא ברור עם עצמי,

ופתאום, 

זה מרגיש כמו תחילתה מחדש, 

של המעבר מחטיבת הביניים, לתיכון.

שוב, רק הפעם,

הרבה יותר אמיתי.

אסור לי לשקר לעצמי יותר.

http://www.youtube.com/watch?v=U41KPUfOSFk&feature=share

זאת התחושה הכי מעצבנת בעולם,
כשאתה תלמיד בתיכון (או חטיבה...),
ואתה מנסה להושיב את עצמך מול ספר לימוד וללמוד.
אני. שונא. ללמוד.
אני נאבק בחדרי כבר משעה 14:00, אני לא יכול יותר.
אני רוצה פשוט להתעלם מהמתכונת המתקרבת ולצאת מהבית.
כמובן שחלק גדול מהעובדה שאני לא מצליח להתרכז,
זה שאני עם קשב וריכוז מאוד קשה.
והריטלין החלש יותר לא משפיע עליי כנראה ברגעי האמת.
אני ככ, ככ מיואש.
אני רוצה להיות בגיל 18.
אני רוצה להתגייס לצבא,
לסיים צבא,
ולהתקבל לשנקר.
אני ככ רוצה את זה.
אבל לצערי, צריך תעודת בגרות מלאה בשביל להכנס לשנקר.
כך שהדבר היחיד שמשאיר אותי בבצפר זה שנקר.
לא יותר מזה.
בלי שנקר, הייתי מוצא את עצמי אבוד במסגרת הלימודים המתישה הזאת,
ואולי אפילו פורש.
אבל לפחות כיוון בעתיד יש לי.
לפחות זה.

http://www.youtube.com/watch?v=7EygMZjxxOE

אני רוצה אוויר.
לנשום.
לשבת.
לשכב.
שם,
בדיוק שם.
איפה שיש דשא ירוק ומלא
איפה שהדשא קריר ומימי.
לזרוק את הספרים באוויר בעודי מתבונן בשמיים שמולי,
ולומר,
"טוב לי.
"כמה טוב לי." 

http://www.youtube.com/watch?v=g9prCgt9xXM