דיכאון.

איך יודעים שהוא מגיע? 

אין לו הרבה סימנים, לחרא הקטן, וכשאני אומר סימנים אני לא מדבר על החוסר הפתאומי באנרגיה, החוסר בתיאבון 

או חוסר הרצון לחיות. אני מתכוון לרמזים קטנים שהוא נותן רגע לפני שהוא מתפרץ.   

אבל אני בכל זאת מצליח לזהות אותו, ממש שניה לפני שהוא כאן.  

איך? בעיקר לפי הדרך שבה הוא מקשה עלייך בפעולות הכי פשוטות של היום-יום, בפעולות הכי טבעיות ומובנות 

מאליהן, אלו שבדרך כלל אתה אפילו לא מרגיש שאתה עושה.  

- ה״שלום״ שאתה עושה עם היד לאיזה חבר/מכר/״הפנים שלו מוכרות לי״ שמנופף לעברך. 

- ה״תודה״ שאתה מחוייב להגיד כשמישהו מחזיק לך את הדלת בכניסה כלשהי.  

- ה״הלו״ שאתה אומר כשאתה עונה לטלפון.  

- והכי גרוע, הדקלום הבלתי נסבל הזה בדוכן הקפה מחוץ לביסס שחוזר על עצמו כל בוקר כבר שנתיים וחצי.  

״הפוך קטן דל שומן״.

אביתר בנאי הגדול כתב פעם באחד משיריו

״זה בנקודות הקטנות, במילות עידוד, לשרוך ת׳נעליים, לכפתר את חולצת הכפתורים הלבנה, להציע לך כוס מים״

אני חושב שהבנתי אותו, למען האמת אני די בטוח, הוא חווה את אותו הדבר שאני חווה כרגע.  

אני מתקשה להסביר למה דווקא שם, דווקא בדברים הקטנים הוא כלכך מורגש ועוצמתי אצל חלקנו.

אבל אם בכל זאת אני צריך לנסות להסביר,אני חושב שזו מעין תובנה עצומה, בלתי נסבלת, שנופלת. 

עלייך בלי שום אזהרה מוקדמת, בערך כמו כתוביות מאבן שנופלות על דמות מסרט מצוייר בלוניטונס 

״it's all a big fucking fake"