כשיגלו כולם.
בשלב מסויים יגיע הרגע הזה ששאחשף.
רגע אחד של בהירות ויפול להם האסימון.
הם יסתכלו לי בעיניים בזמן שאני מדבר על איזו שטות, במין התלהבות כזו מאולצת, כמו שאני עושה תמיד,
ואז בשקט הזה שלפעמים מגיע כשאתה מפסיק לדבר, הם פשוט יראו את זה, ברור כשמש.
שאין שם כלום, מעבר לאישונים שנעים מהר ולשפתיים זזות, אין אמת, אין אף אחד.
שהכל זיוף, שבפנים יש חלל ריק לגמרי, חלול, שלא מפסיק לנסות להתמלא, בעודו נעזר בשקרים המחופשים לעקרונות ולתכונות אופי, לתחביבים ולסגנון חיים.
כל הנשים שאהבתי, כל החוויות שאספתי, כל המילים שאמרתי וכל השירים שכתבתי - הכל מיותר, הכל בכוח.
יבינו פתאום שהיחס שלי עם העולם שווה ערך ליחסיו של אדם משוגע במוסד לחולי נפש, היושב מול שורה של מאבחנים ופסיכולוגיים ומנסה להוכיח את שפיותו.
וכמו שפיותו של המשוגע, שאינה קיימת, כך גם אני, איני קיים.
מי אני? אני אבירן, דלי גדול שמלא עד חציו בחלקיקי אנשים שפגשתי בדרך, ובחציו השני - ריק לגמרי.
ומה שבאת מדכא, זה שאפילו הטקסט הזה - נכתב מתוך מין מחשבה מטופשת כזו, שאולי יתאים לי ללבוש את הדמות של האיש המדוכא שכותב טקסטים על האמת הריקנית.
וכשהם סוף סוף יגלו, מה אומר? לא אומר דבר, כשהם יגלו כנראה שארגיש מלא מאי פעם, כי אולי אחרי הכל אהיה מישהו, אדם ברור. לא אהיה עוד דמות מטושטשת, לא אהיה עוד אוסף של מילים ומעשים שמנסים להסתיר חלל ריק. אומנם לא הגדרה נחשקת, אבל בכל זאת, כנראה שלאדם שלא קיים, עדיף להיות כלוא בעולם שבחוץ, מאשר להיות כלוא בתוך עצמו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
