נסו רגע לקחת נשימה עמוקה ולצאת מהתפיסה הטבעית הטבועה בנו, שמניחה כי האדם הוא יצור על-ביולוגי,
יצור המובדל ומופרד משאר חיות הטבע ברמתו ובייעודו, נסו לצאת מהתפיסה הנוחה הקובעת כי באדם,
בשונה משאר החיות, יש גוון של נצחיות הנוצר כתוצאה מהמחשבה שיש בו נשמה ונפש, שאינן חדלות
גם לאחר מותו של הגוף.
ועכשיו הסתכלו על האדם כפי שהוא, חיה מן המניין, שהתפתחה כפי שהתפתחה מסיבות כאלה ואחרות,
כך שהיא מסוגלת לחשוב, לשרוד ולהתבטא בצורה טובה יותר משאר החיות.
נסו להסתכל על האדם כיצור האוכל, יונק, יישן ומתרבה, עם צרכים וייצרים,
בדיוק כשאר חיות העולם.
ואחרי שהצלחתם להסתכל כך על האדם. הסתכלו על העולם בו נמצאת החיה שאנו,
כוכב שהוא פסיק קטן בשביל החלב,
שביל שגודלו כחיידק בייחס לגלקסיה בה הוא נמצא,
כשהגלקסיה הזו היא אחת ממאות מיליארדי גלקסיות ככל הנראה, הפזורות ביקום אין סופי.
כמה מקריים אנחנו,כמה קטנים, כמה אפסיים, וכך אנו צריכים להתייחס לעצמנו ולקיומנו, בענווה ובכבוד.
וכך אנו צריכים לחיות את חיינו, על פי חלומות ותשוקות.
כל השאר - מיותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
