סופי

19:37, ספרייה.

אחרי ארוחת ערב, הספרייה ריקה מלבדי ועוד שתי בנות.

עכשיו תקופת המבחנים. לחץ, עבודות, המון חומר ללמוד ולשנן. ואני מאושרת.

כל כך שקט כאן. תמיד.
או שרועש. אבל לא אכפת לי, כי כשרועש אני אוהבת את הרעש וכששקט אני אוהבת את השקט.

מרחב למידה תמיד משמח אותי, כי אני תמיד עם שכן והוא מצחיק כל כך, וביחד אנחנו עושים שיעורים ממש מהר.

אני לא יודעת למה אני מאושרת בתקופה הזאת, והרי החדר מתפרק.

דרוזית ועצב מתכננות לעזוב אחרי חנוכה, מה שמשאיר אותי, את תלתלים ואת שותפה. זה עצוב, אהבתי את החדר שלנו.

והכל הולך יופי, באמת יופי. אני מתמודדת טוב עם הלחץ הלימודי ומספיקה לעשות כמעט הכל ולא נלחצת ולא נזכרת בדברים ברגע האחרון וגם עם המגמה הולך מעולה, אני מתחילה לאהוב את שיעור רישום והמורים נחמדים ופשוט הכל בסדר עכשיו. לגמרי בסדר, אולי אפילו יותר (:

ויש מישהו.

מי"ב (אוי, כל כך חבל).

כחול. מסתכלים בעיניים שלו וטובעים בכחול.

הוא מקשיב לי, אני מספרת לו הרבה והוא מספר לי.

והחיבוקים שלו, הם אחרים משל אנשים אחרים. הם מגוננים. הם עוטפים.

הם גורמים לי לאהוב אותו, ואני מפחדת.

 

*נכתב ביום חמישי ופורסם רק היום*