סופי

הלילה שבין שלישי לרביעי

23:32

כחול ואני יושבים על המיטה שלו, מתחבקים ומדברים בשקט. בני החדר האחרים במסיבת חנוכה בחדר-אוכל, שומעים את המוזיקה מבעד לחלונות הסגורים של החדר שלו. אסור לי להיות בחדר שלו, כי אחרי 22:00 אסור להיות בחדרים של אחרים אבל לא מצאנו מקום אחר להיות בו לבד אז בלית ברירה הגענו לכאן.
מדברים בשקט, מתחבקים ברכות, הראש שלי על החזה שלו וכל כך שקט עד שאפשר לשמוע את הנשימות שלו. וככה הרבה הרבה זמן, בערך חצי שעה.

ואז משהו זז.
כפות ידיו מלטפות את לחיי ואוחזות בהן ברכות. כל פלג גופו העליון מתעקל מעט כדי שפניו יוכלו להתייצב מול שלי. והלב שלי עומד להתפוצץ. פועם כל כך מהר עד שאפשר לחשוב שזה זמזום אחד ארוך.

00:01
 הפנים שלו כל כך קרובות ופתאום השפתיים שלו נוגעות בשלי. בהתחלה בזהירות, בחשש, רק מרפרפות. וכשהוא רואה שאני לא מתנגדת הוא ממשיך ביותר _____ (אני ממש לא מוצאת את המילה שמתארת את זה).
אני קפואה.
זה מוזר.
גוף אחר נוגע בי.
זה לא נוח.
זה מלחיץ.
הוא מרגיש את זה ומפסיק מיד, אני כתגובה למי הייתי מספרת מה שהרגשתי עכשיו והאיש היחיד שעולה לי בראש זה הוא. אני מחבקת אותו חזק וקוברת את פני בחזהו, רק רוצה להיעלם, להיבלע עמוק עמוק באדמה ולהתכווץ שם עד שאדע מה לעשות.
אני שומעת אותו נושם ושומעת את הלב שלו פועם מהר ליד האוזן שלי. הוא מלטף את השיער שלי ביד אחת וביד שניה עוטף את כף ידי הקרה.

אני חצויה. מצד אחד מאושרת. רציתי את זה. מצד שני, מבועתת ומבוהלת שזה קרה.
אנחנו שותקים.
"אני מצטערת. אני מפחדת ואין לי מושג מה עושים במצב הזה. בחיים לא הייתי במצב כזה ו..."
אני שומעת אותו מתנשם בגיחוך. לא מזלזל, פשוט משועשע.

"זה בסדר. את יודעת שזה בסדר, נכון? זה לא חריג או משהו כזה."

"לא יודעת."

"זה אפילו טוב, כי לא ידעתי מה את באמת רוצה. מה את רוצה?"

"לא יודעת."

"את שמחה?"

"לא יודעת."

"את בסדר?"

"לא יודעת."

התשובות שלי נשמעות בקושי כי פני עדיין קבורים בסווטצ'ר שלו (הכחול. זה שאני אוהבת).

"מה את כן יודעת?"

"..."
 אני מרגישה את השאלה בנשימות שלו.

"אני יודעת שכיף לי איתך ושאני נהנית להיות איתך."

שתיקה.

"בבקשה תגיד משהו. בבקשה."

"אני יודע שגם אני נהנה איתך ו... כן הייתי רוצה שיהיה משהו."

00:06

כחול רק סיים לדבר ומישהו דפק על הדלת. שנינו קפצנו. 

אחד המדריכים האחראיים על בדיקת חדרים נכנס ורואה אותנו. מסתכל.

לשנינו מגיע עונש ואנחנו צריכים לדווח למדריכים האישיים שלנו.

המדריך רומז לי שכדאי לי לצאת משם ומהר.

אני מעיפה בכחול מבט מהיר ולא מחייב ויוצאת משם אחרי המדריך. הוא עולה למעלה לבדוק את החדרים העליונים ואני יורדת למטה לכיוון מגדל המגורים שלי.

המשפט שחתם את השיחה הלא גמורה הזאת תלוי באוויר.

אני נכנסת לחדר. רק סוזאן שם.
מיד הכל נשפך, מהר מהר מהפה שלי ואני לא יכולה להפסיק ואני לא יודעת אם לצחוק או לבכות כי אני לא יודע תאם רציתי את כל זה או לא. ואני מתיישבת על המיטה שלה ובוהה בחלל הריק ויודעת שאין לי עם מי באמת לדבר על זה עכשיו, כי החבר הכי טוב שלי נמצא עם חברה שלו בתל אביב והחברה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה כאן נמצאת במסיבה למטה, בלי הפלאפון. פתאום המתולתלת מתקשרת לקרוא לי למסיבה.

אני לא מחכה שהיא תתחיל לדבר.
"בואי מהר. בבקשה בואי מהר רק תבואי כבר לחדר."
ומנתקת.  

היא מבוהלת, בטוחה שקרה משהו נורא. אני מספרת לה הכל, רק לחוצה יותר. סוזאן עוזרת לי להשלים פרטים כשאני מתקשה לדבר.

המתולתלת לא שמה לב למצוקה הענקית שאני נמצאת בה, לפחד המטורף והבהלה. היא צורחת בשמחה וקופצת עלי ומחבקת אותי ואומרת לי כמה היא שמחה בשבילי. אני רק רוצה שהיא תרד ממני, שלא תיגע בי. שאף אחד לא יגע בי יותר היום.

אני רוצה שהיא תקרא לשותפה. לחברה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עלי כאן. היא מתקשרת למישהו ומבקשת לדבר איתה. היא אומרת לה לבוא.

ושוב הכל מהתחלה, רק שהפעם אני אפילו לא מדברת ורק מתולתלת מספרת הכל. בלי פרטים. רק "כחול נישק אותה." והיא שמחה ומחבקת ואני רק רוצה שמתולתלת ושותפה יקומו מהמיטה שלי ואני אלך לישון ולא אתעורר לעולם.

ואז שקטה בחדר. שקטה לא גרה איתנו, אבל היא ישנה אצלנו באותו לילה. היא שמעה אותי ואת סוזאן, כשרק נכנסתי לחדר. אני אוהבת את שקטה. היא מבינה את המצוקה שלי, ומנסה לעודד אותי.

בסופו של דבר כולן קמות מהמיטה שלי. אני הולכת לישון בלי לחשוב על זה יותר.

*עלי לציין שהאירועים לא קרו בשעות המדויקות, ניחשתי לפי נקודות ציון מסוימות.

עריכה:
קראתי עכשיו את הפוסט והגעתי למסקנה שאני נשמעת קורבן אונס.
זה לא ככה. ביום חמישי, אחרי שיחה איתו ביום רביעי אמרתי לו שאני החלטתי לנסות. ואני באמת שמחה. אבל כן. הייתי מבועתת בלילה שזה קרה.