את 2011 התחלתי עם הדבר והאנשים שהכי אהבתי באותה תקופה -
טיול של חוגי הסיירות לחוץ ניצנים
בערך אמצע כיתה ט'. הרבה דברים טובים... לא יכולתי לומר על התקופה הזאת.
קצת לבד, קצת חברים, קצת דיכאונות, קצת הצקות, קצת בכי, קצת ציונים לא טובים ולאט לאט משהו נשבר.
היו כמה נסיונות למצוא חברות חדשות
אבל חתכתי אותן מהתמונה די מהר (תרתי משמע! חהחה!)
אבל בסך הכל, מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב לזרועות חברותי הישנות ולזרועות הסיירות.
והנה צצה לה חברות חדשה. תמיד הייתה שם, אבל אף פעם לא ייחסתי לה חשיבות.
ואיכשהו, גם עם החברות החדשה, הסיירות היו עם היד על העליונה. תמיד. בכל מצב בכל מקום בכל זמן.
(התבוננות מעמיקה בתמונה לפני חודש גילתה יותם משתין ברקע)
אולי אלה היו המרחבים
או האחדות
או סתם רגעי טמטום ושלווה
אבל היה ברור שהרגשתי עצמי במקום הזה. יכולתי לא להוריד שיערות ברגליים, לצרוח דברים מפגרים ולאכול כל דבר (כל דבר. פשוט הכל.) ולא הרגשתי שונה או לא שייכת. הייתי רצויה.
אבל כמובן שהסיירות לא היו המקום היחיד שאהבתי, כי דברים משתנים. והינה, הכיתה החדשה של החברות הישנות התגלתה כמקום די מוצלח עם איכלוס מוצלח אף יותר.
חברים חדשים, וכאלה שלא חתכתי מתמונות.
אז חברים חדשים ותספורת חדשה, שפתחה כמה דלתות בחיים שלי ובעיקר, נתנה לי הרגשה מיוחדת וטובה. די לקארה, שיער קצר זה השחור החדש.
ובתוך המולת ההתחדשות, היו דברים שנשארו אותו דבר.
למשל חברה ישנה, שלא נפרדתי ממני אף לא לשנייה אחת.
וגם קצת טמטום שתמיד היה שם
והנה הגיע ל"ג בעומר, שבמקום לבלות עם הכיתה שלי ביליתי עם הכיתה החדשה של החברות הישנות. יותר טוב מזה? כנראה שאין.
והנה חלפה עברה שנת הלימודים. החופש הגדול נפתח במבחן קבלה ראשון לפנימייה בירושלים. לא ידעתי בכלל אם אני רוצה לעבור. עברתי את השלב הראשון והשני. יום אחרי סיום השלב השלישי (שכלל יומיים בבית הספר) נסעתי עם הכיתה החדשה של החברות הישנות לים. בעזריאלי, אחרי שירדתי מהרכבת, קיבלתי טלפון מאבא. עברתי.
ים ונהנים!
והסיירות כמובן לא סיימו את תפקידם!
אם אני לא במחנה קיץ, אני במנהלת קיץ! (כלומר, לשמור על תיקים של אנשים, לישון, לאכול, לישון, לעשות שטויות. לישון.)
עברה מנהלת הקיץ והגיע... מחנה קיץ! איך לא? ;)
הרבה מים
קרים
הרבה חם
הרבה משחקי מצלמה
והרבה
שטויות.
ואז התחיל החלק המשעמם של החופש. אז צילמנו.
וצילמנו
וצילמנו
ושיחקנו
וחייכנו
ועצרנו כדי לחשוב
ואז ניפרדנו. נגמר החופש. אני עברתי לפנימייה בירושלים. לא כל כך רחוק, אבל לא מספיק קרוב. היה עצוב. עצוב לעזוב, אבל היה בסדר. ידעתי שיהיה בסדר, כי ידעתי שאני אהיה מאושרת. עם המעבר הגיעה...
אכזבה.
המקום שמח. האנשים טובים. אבל מה איתי? איתי היו דכאונות. הרגשה של עשיתי טעות, של אני מעמסה על ההורים (מקום יקר, אין מה לומר). שלא הייתי צריכה לעזוב את הבית. את הסיירות. את כל מה שהשארתי בעיר הקטנה והשקטה שלי כדי לעבור לירושלים הגדולה והמסובכת.
כל כך הרבה אנשים שלא הכרתי, ואיתם אני צריכה לחיות. אין ספק, ההתחלה הייתה קשה. התאכזבתי מהמגמה ומעצמי... אבל כמובן, שאם משהו לא היה משתנה לא הייתי כותבת ש2011 נגמרה בטוב (:
אז חברות...
צ'ק!
רצינות לימודית...
צ'ק!
טמטום ושטויות...
צ'ק!
ובעצם, הכל התחיל להיות נהדר. וגם המשיך עם הנהדר.
הדכאונות...
עברו חלפו.
והשיער נצבע לאדום
והחברות הישנות...
באו לבקר!
ועכשיו, אפילו מצאתי חבר ואני מאושרת, ממש ממש מאושרת.
אז את 2012 אני מתחילה שמחה ומאושרת, עם בן זוג, חברות ישנות וחברות חדשות. מקווה, מכל הלב, שככה גם אסיים את השנה הזאת.
שנה טובה כולם, אל תשכחו לשמוח כי באמת שזה הכי חשוב ;)
תגיבו וזה, יהיה נחמד :P
בבלוג זה
בכל הבלוגים
