סופי

ואיך עוד יש לתאר את המצב שלי?

יותר מבסדר.

קיבלנו תעודות מחצית!

מתמטיקה - 90.

בעצם, זה כל מה שהייתי צריכה כדי שאבא שלי ישמח, ואני רואה שהוא שמח. הוא גאה בי בכל מקרה, אבל זה באמת עושה אותו שמח.

והכל, הכל באמת בסדר.

היה לנו ערב כיתה והיה די מוצלח, האנשים צחקו ולא היו בכלל פאשלות (!)

ביום שלישי הערבי הקטן שלי נסע הביתה, לצפון הרחוק כי היה לו כנס בבית ואז זימון בתל-אביב. הוא חזר ברביעי כדי לראות את הערב כיתה שלנו ואז נסע הביתה עם כולם ביום חמישי שוב.

הערבי הקטן שלי, אכפת לו ממני.

טוב לי איתו, הוא מכבד אותי. הוא לא לוחץ ולא מנסה לגרום לי לעשות דברים שאני לא רוצה.

אבל בכל זאת לא הכל בסדר.

לא הכל בסדר כי זה ככה, זה פשוט ככה.

כי החבר הכי טוב שלי צריך עידוד, ואני לא נותנת את זה.

אנשים מעודדים. אנשים אומרים דברים טובים לחברים שלהם

ואני אומרת מה אני חושבת.

במצבים מסוימים, אף אחד לא רוצה לדעת מה באמת חושבים עליו ועל הסיטואציה.

ואני, כנראה לא אכפת לי. אין אצלי סינון.

יכולתי לנחם אותו. יכולתי לשכנע אותו במילים ריקות, אבל מילים רכות.

אבל לא. בחרתי בעצמי במקום בו. ואסור לי, אסור לי לעשות את זה.

ואיך אחרי מה שאני עושה לו אני מצפה שהוא ימשיך לספר לי דברים? שימשיך לאהוב את החברות שלנו?

הג'ינג'י אומר שהוא לא בא אלי כדי לקבל עידוד. הוא אומר שהוא בא אלי כי אכפת לו מה אני חושבת, כי הוא יודע שאני מהאנשים שבאמת יגידו מה הם חושבים, שאני מהאנשים שאכפת לו מה הם חושבים.

אני לא יודעת כמה החבר הכי טוב שלי רוצה אותי בקרבתו.

אמרתי לו שגם כשהוא ישנא אותי אני יאהב אותו, וזה באמת נכון. פשוט לא חשבתי שנגיע למצב הזה, שהוא ישנא אותי.

החבר הכי טוב שלי לא צריך לדעת שאני בוכה עכשיו אבל אני רוצה שידע, כי הוא החבר הכי טוב שלי.