סופי

יש לי עכשיו שבועיים וחצי בבית ואני שמחה, כי הבית חסר לי, אבל אני כבר מתגעגעת לערבי הקטן ולשותפות. ובכלל, לכל שאר האנשים שאני רגילה לראות כל יום בפנימייה. בפעם הראשונה אני יכולה לשבית הספר הוא באמת הבית השני שלי.

על עדן החלון של המטבח יש עציץ קטן עם כמה גבעולי נענע. אמא אוהבת להוסיף אותו לספל שלה כשהיא שותה מים חמים, אני מוסיפה כמה עלים כשאני מכינה סלט.

חזרתי הביתה עם היקי קטנטן ולא בולט במיוחד, אמרתי לאמא שקיבלתי מכה. לא נריאה לי שהיא קונה את זה.

אלוהים, אני מתגעגעת לערבי הקטן שלי. שבועיים וחצי זה הרבה זמן והוא גר כל כך רחוק... אני מקווה שניפגש. אני רוצה.