סופי

קשה לי להאמין. לא כי אני לא סומכת עליו, פשוט כי זה נראה לי לא הגיוני שמישהו יכול לאהוב אותי כל כך הרבה, כל כך חזק.

אתמול חזרתי לחדר ב 00:50 בגלל הבד"ח המאוחר ועל המיטה של המתולתלת ישבו גם השותפה, החוזר ומתוסבך וראו סרט. לא רציתי ללכת לישון כדי לא העביר את ההרגשה הטובה. לא רציתי לשכוח את מה שהוא אמר ואיך הוא אמר ואיך הוא נגע ובכלל, לא רציתי שההרגשה והריח שלו, שעדיין דבקו בי, יעברו וישכחו.

לקחתי את הכרית ואת הMP שלי ושכבתי במסדרון על המזרון שהוצאנו מהחדר, כי הוא היה מיותר. שמנו אותו ליד ההסקה אבל עכשיו ההסקה כבר לא דולקת, כי לא מספיק קר. שכבתי שם, עם האוזניות בפול ווליום כדי לא לתת לשום מחשבה שהיא לא הוא למלא את הראש שלי. אני חושב תשאם מישה והיה עובר במסדרות בקומה שלנו הוא היה חושב שאני ממש טיפשה, כי פשוט שכבתי שם, בוהה בתקרה ומחייכת.

נרדמתי.

השותפה העירה אותי אחרי כמה זמן, כשהחוזר והמתוסבך חזרו לחדר שלהם וראו אותי. היא העבירה אותי למיטה וחזרתי לישון.

החששות שלי לא היו מוצדקים. התעוררתי בבוקר וזכרתי הכל. התעוררתי בבוקר וחייכתי.