סופי

יש לי יום הולדת ביום שישי, אבל לא נהיה בפנימייה אז הערבי הקטן נתן לי מתנה.

לא פתחתי אותה לידו, לא העזתי.

שנייה לפני בד"ח ישבתי על המזרון הקומתי שלנו ופתחתי את העטיפה. Gotye - Making Mirrors.
לפני כמה ימים אמרתי לשותפה שהלוואי והיה לי את הדיסק הזה ועכשיו הוא כאן. מהרתי לסמס לו שזה מושלם ולא הלכתי לישון לפני ששמעתי את הדיסק בשלמותו.

זה כבר ארבעה חודשים וכל יום שעובראנירק מפחדת יותר מסוף השנה. הוא יתגייס לפני סוף החופש גדול ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה.

לא אמרתי לו על זה כלום. המתוסבך אמר לי שאני חייבת דלבר איתו על זה אבל אמרתי לו שאין מצב, לפחות לא עכשיו. אולי כשנתקרב יותר לסוף.

אחרי הרבה זמן של ריחוק מסוים מהג'ינג'י פתאום סיפרתי לו על הסרטן של אחותי. על איך שנאתי אותה בתקופה ההיא, איך כעסתי עליה כל כך.

אחר כך, אחרי הצפירה אתמול הוא אמר שחבל לו שאני כבר לא מספרת לו דברים. אני, בישירות האופיינית לי, אמרתי לו שזה די בגללו. בגלל שהוא לא מפסיק לבקר אותי ולהעיר לי ופשוט הפסקתי להרגיש נוח לידו. הוא אמר שהוא יפסיק. אני לא חושבת שהוא יפסיק, אבל את זה לא אמרתי לו.

אתמול בערב היינו במועדון הירוק, הערבי הקטן ואני. שנינו בלי חולצה, הגב שלי מתחמם מהבטן שלו והפוך. הדבר שהיחיד שמפריד בין רצף מגע מושלם הוא הפס של החזייה שלי, שאותה אני לא מוכנה להוריד.

"אני אוהבת את הבטן שלך."

"אני יודע. למה?"

"לא יודעת. זה פשוט ככה"

"אני אוהב את הידיים שלך, ואת הפנים"

"באמת? למה?"

"לא יודע. הן כל כך חלקות ורכות. זה פשוט נחמד."

השקט חזר ואני רק חייכתי בפנים בשלווה, בידיעה גמורה שהוא אוהב אותי ואני אותו.

אחרי כמה זמן הוא נשכב על הגב ואני על הצד, משעינה את הראש שלי על החזה שלו ונוטה להירדם.

"אני רוצה להישאר איתך ככה לתמיד", הוא לוחש לי,

"גם אני רוצה" אני מחזירה לו לחישה, נושקת לו ומחייכת.