סופי

דברים טובים באים באריזות קטנות? וואלה יופי. לפוסטינור יש וואחד אריזה.

ולא רק אני, זה שנינו. שנינו מטומטמים ולא חושבים ואוף, די כבר עם כל הטמטום הזה.

הוא בא אלי. הייתה לו בגרות בתנ"ך. הוא נשאר לישון אצל חבר ובבוקר קם ונסע אלי. וברגע שאני רואה אותו יורד מהאוטובוס אני מחייכת ובאמת שאי אפשר כל כך לשלוט בזה. הולכים וחם אבל בסוף מגיעים הביתה והוא ריק, כמו שאמא הבטיחה.

סיור קצר ומחליטים לראות סרט שהתחלנו בפנימייה ולא יצא לסיים. מתחילים לראות אבל ברור לשנינו שלא נמשיך ככה הרבה זמן ובאמת, בסוף זורמים למיטה שלי. הדברים הרגילים. שוכבים אחד לצד השני, מחייכים ואומרים כמה אוהבים.

הידיים מגששות למטה ובין רגע הכל מתחיל. האצבעות שלו בתוכי והיד שלי סביבו ושנינו לא עוצרים.

"פאק!"

אני מושיטה יד אל חבילת טישו קרובה והוא הולך לשירותים תוך כדי מלמול חפוז על המהירות המפתיעה.

הוא חוזר. ממשיכים את הסרט.

ברור שלא. מהחשבתם, שנחזיק ככה? אז לא רואים את הסרט להרבה זמן והמכנסיים שלי מחליקים למטה. היד שלו עוקפת את התחתונים.

ובעצם, הכל היה כרגיל. כמו תמיד, לא?

"רגע. שיט. שטפתי ידיים אחרי ש...?"

אני תוקעת בו מבט. הוא ממהר להרחיק את היד שלו ממני ושנינו יודעים שמה שלא קרה עכשיו, זה לא בסדר.

ואפילו שהסיכויים שהזרע שלו יעבור מהזין אל היד אל הפות אל הרחם קלושים, אני קורסת. אבל רק מבפנים.

"אתה רציני?"

"אני... אני לא זוכר"

"לא. לא, אתה שטפת. פעמיים."

"בטוח? אני ממש לא זוכר."

"שקט! היית שם ושטפת ידיים ואז הלכת לשירותים ושטפת שוב! נכון?"

"כן... כן. כן! את צודקת. נכון."

אני עוצמת עיניים ושתי אצבעותי לוחצות על חיבור האף עם המצח. אני יודעת שאני לא בטוחה. זה לא מרגיע אותי מה שאמרתי.

"משקפיים..."

אני לא עונה.

"משקפיים?"

"אוף, מה."

"אני מצטער. מה עושים עכשיו?"

"אני לא יודעת. בדיקת הריון עובדת רק אחרי כמה ימים ופוסטינור עולה איזה 100 שקל." והקול הזה, האטום, הקול שתמיד בא כשאני שמחה מדי או לחוצה מדי או במצב כלשהו של יותר מדי. הפעם אני לחוצה. ומבובלת. ונואשת. הכל ביחד.

"את רוצה שאני אקנה לך פוסטינור?" אני רוצה לצעוק עליו, להרביץ להכאיב. מה זה "את רוצה?". קיבינימט בנאדם אני במצב חרא, אתה לא רואה? אתה לא מכיר אותי? אתה יודע שהריון זה הדבר שהכי מפחיד אותי. אתה יודע את זה טוב מאוד. אל תשאל אותי כלום, פשוט תעשה. אל תשאיר לי את ההחלטה, תודה רבה.

"לא יודעת" כי אני לא יודעת. כי אני לא הולכת להפעיל את כושר השיפוט שלי עכשיו.

"אני לא יודע מה עשוים במצבים כאלה... אני לא יודע איך זה עובד..." לא יודע איך זה עובד? וואלה יופי, כי אני ממש פרואית בנושא הזה. אתה בן 18 וחצי. אני בת 16. אתה המבוגר האחראי אפילו אם זאת לא אשמתך. לא אכפת לי מה אתה יודע ומה אתה לא רק תעשה כבר משהו. אל תסתכל עלי ככה כאילו אתה מסכן. אתה לא. כי אם יקרה משהו, אני צריכה את הבושה, את הבטן, את המשקל, את הכל. אתה יכול לברוח ולהעלם, הרי הצבא שלך מתחיל עוד שלושה חודשים אז תזיז את הזין הפורה שלך מהכיסא ותעשה משהו.

לא. לא אני לא אומרת שום דבר בקול. אני רק ממשיכה לומר שזאת לא אשמתו כי הוא זה שצריך עכשיו רחמים, נכון? אני לא כועסת עליך, בסדר?  רק... קצת רגישות. כי שנינו במצב הזה.

מחליטים ללכת, כי פוסטינור לא יזיק. יוצאים מהבית ומצב הרוח הטוב האופייני חוזר אלי די מהר. העניין עוד לא נפתר, אבל אני מתבדחת כאילו אין מחר והכל בסדר. ככל שמתקרבים לסופר-פארם אני מבינה שזה לא מצחיק. כי יכול להיות פה משהו שאני לא אוהב בכלל בכלל. מגיעים. למזלו הוא נכנס לבד ומשלם בעצמו. הולכים לתחנה המרכזית, הוא כבר צריך לחזור.

"רגע, אז איך יודעים בטוח?"

"לא יודעים. כבר היה לי מחזור החודש. צריך לחכות."

הוא נאנח, אומר בפעם הלא ראשונה ולא אחרונה "זה היה כל כך מטומטם... אני שונא את היום הזה..." ואני רוצה בפעם הלא ראשונה ולא אחרונה לחנוק אותו.

מגיעים לתחנה המרכזית, מבררים מתי יש אוטובוס ומתיישבים ברציף. מוציאים את הכדור הקטן מהאריזה הגדולה ואני בולעת אותו בלי מים. הוא מציע שלא נעשה יותר דברים מטומטמים.

"יפה. רעיון טוב. עלית על זה לבד? ומה זה אומר לא לעשות דברים מטומטמים?"

"להתנזר."

"לגמרי?"

"כן"

"לא. אני לא מסכימה."

"למה?"

"כי אני לא רוצה להתנזר לגמרי. ממש לא."

אחרי שלקחתי את הכדור הכל נהיה פשוט יותר, כי יותר אין לנו מה לעשות. רק לחכות לרחם שלי שידבר.

אז דברים טובים באים באריזות קטנות ופוסטינור בא באריזה גדולה.