סופי

כנראה בגלל שהוא התחיל עם מחזור. ראשון בבוקר, כמה שעות לפני היציאה למחנה, הרחם התדפק על דלתי ובפיו הודעה: "הזרע לא נקלט, יא אחות!".

כמה לחץ השתחרר לי, כמה דאגה הוסרה מליבי ברגע שבוא ראיתי את הנקודה האדומה על התחתונים (:

מיהרתי לסמס לערבי הקטן, שביקש לדעת מיד כשזה קורה, שהכל בסדר והוא שמח בשמחתנו.

ארזתי את התיק למחנה שמחה וטובת לב, הלכתי לקנות עם הטובה ועם חולמני אוכל ליומיים וחצי הראשונים של המחנה, חזרתי הביתה, התקלחתי ועליתי על הרכבת לתל-אביב.

התוכנית הייתה שאני אגיע בארבע וחצי לארלוזורוב ואפגוש שם את הערבי הקטן שבדיוק יסיים זימון מסוים של הצבא. נהיה ביחד בתחנה עד שאני אצטרך להצטרף לרכבת לחיפה עם כל הקבוצה. לצער שנינו הצבא עיכב אותו שם עד שש בערך.

מזל שהבאתי את הMP אחרת הייתי משתגעת מלחכות שם כל כך הרבה זמן. שמתי את תיק הטיולים הכבד על הספסל לידי, נשענתי עליו ונרדמתי. נשיקה חמה ומלאת געגועים העירה אותי ועיניי נפקחו כדי לראות אותו, סוף סוף.

בילינו כמה זמן בתחנה, ישבנו קצת והוא אכל צהריים. אחר כך הלכנו לתחנת אוטובוס שלו וחיכינו. בשבע ועשרה הייתי צריכה ללכת לרכבת. נפרדנו בצער.

איך שעליתי על הרכבת לחיפה נתקפתי חרטה. השעה הזאת, זה כל מה שיהיה לי לשבוע ואולי אפילו לשבועיים הקרובים ובמקום להישאר עוד קצת, לנסוע איתו לבית שלו ולהיות איתו אני נוסעת לשבוע שבו אני לא אוכל ליצור איתו כמעט שום קשר.

רציתי לרדת מהרכבת ולנסוע אליו. לא רציתי את המחנה הזה.

אבל לא ירדתי מהרכבת ולא נסעתי אליו. התקדמתי בקרונות עד שמצאתי את הקבוצה, התיישבתי לידם והתנהגתי כאילו אני שמחה ומאושרת להיות איתם בדרך לטיול של שבוע.

ירדנו בחיפה והלכנו אל החוף, שם נישן בלילה הראשון. התיק עם ששת הליטרים מכביד על כתפי והמחשבות על הפספוס הזה עם הערבי מכבידות על הלב והמוח.

ובעצם, המצב נמשך עד יום רביעי בצהריים. ואז, משהו השתחרר. לא רק בי, משהו בדינמיקה של הקבוצה השתנה.

נהיינו יותר ביחד, התחלנו לשיר ולרקוד באמצע המסלולים, ההומור הרקיע שחקים והמלווה הנהדר שלנו שרק גדול מאיתנו בשנה תרם לאווירה עם המון שמחה ושנינות.

המדריך התחיל לצחוק יותר איתנו ופחות עלינו. ברביעי בערב הוא נהיה בכלל משוגע ושאלנו אותו לסיבת הדבר. "זה אומר שעכשיו אני מרגיש מספיק חופשי להיות באמת אני" וצחק צחוק מוזר.

הלכנו הרבה ברביעי וחמישי, ובכל זאת אלה היו ימים כל כך מוצלחים...

בשישי הלכנו מעט ומהר, עצרנו בעין-ניתאי (מקום נהדר, ממליצה בחום) ומשם עלינו לארבל. ישנו קצת לפני הפסגה ובשבת עלינו כדי לראות את הזריחה. מהארבל ירדנו למטה, לקבוצה של חמישה מעינות קטנים שצמודים לכנרת. עצרנו באחד מהם, שכשכנו ושחינו, שיחקנו עם הילדים הקטנים שהיו שם והמשכנו לטבריה. עצרנו מתחת לתחנה המרכזית, עשינו סיכום טיול (מסלול של 87 ק"מ!) והמדריך קנה לנו גלידות.

רצנו לאטובוס לת"א, עלינו, נרדמנו, התעוררנו, צחקנו, הגענו לת"א, חיכינו שעה ועלינו על האוטובוס הביתה.

אמא ואח שלי באו לקראתי ולהכתי איתם הביתה מהתחנה, כולי מחויכת ושמחה ומאושרת. הגעתי הביתה בתשע וחצי, אכלתי אוכל של בית, התקלחתי והלכתי לישון כואבת, עקוצה, תפוסת שרירים ומאושרת.