סופי

האמת היא, ערבי יקר שלי, שאני לא יודעת.

עברתי על זה בראש בזמן הריצה ולא הצלחתי להגיע לכל מסקנה שהיא.

אני מחייכת כל פעם שאני קוראת את הסמסים והמיילים שלך, כשאני רואה את השם שלך על צג הפלאפון הלב קופץ וכשאתה מלטף אתי אני עוצמת עיניים ונותנת לעצמי להתמכר בשקט.

אבל משהו חסר.

משהו לא נותן לי לומר לעצמי בוודאות "אני אוהבת אותו".

אחרי שאמרת לי שאתה מפחד שאני אוהבת אותך רק בגלל שאתה החבר הראשון שלי ניסיתי לעשות לעצמי רשימה בראש של הדברים שבגללם אני אוהבת אותך:

     אתה גורם לי להרגיש מוגנת

     עניין הליטופים הנ"ל

     כל דבר שאתה אומר או כותב לי מקסים אותי

     כשאתה לוחש לי שאתה אוהב אותי, אני יכולה למות.

עכשיו תגיד לי, מה אתה רואה ברשימה?

אני אגיד לך מה אני רואה. אני רואה שכל הסיבות שציינתי נובעות מהיחס שלך אלי ולא מהיותך אדם בפני עצמו.

וזה לא בסדר, אתה מבין? זה לא אמור להיות ככה.

כשאני איתך אני רוצה שזה יהיה ככה לעולם, שאני לא אצטרך ללכת הביתה בסופו של דבר ולהיות רחוקה כל כך בלי שום אפשרות לראות אותך מעבר לתמונות בפייסבוק. כשאני לא איתך רוב מה שאני עושה זה לחשוב עליך.

כשאני נתקלת בדבר מה משעשע אני תוהה אם היית צוחק וכשאני אוכלת משהו טעים אני שואלת את עצמי אם אתה אוהב את זה, כי אני לא יודעת עליך הרבה.

זוכר את ליל שלישי ההוא? אותו ליל שלישי שבו נפרדנו (לפחות מ-12 שעות)? אחרי שנאמר מה שנאמר וכל אחד הלך לדרכו לא חזרתי לחדר. התיישבתי בחוץ על הכיסאות שעוד לא החזרנו פנימה מהבד"ן ובכיתי כל כך. בכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם ולא יכולתי להפסיק. כל פעם שהדמעות נרגעו משהו החזיר אותן לזרם שוטף, חם ומלוח. החנקתי כל צליל. אם רק היית יודע כמה התחרטתי באותו רגע על הדברים שאמרתי, אם רק היית יודע שבאותו לילה הלכתי לחדר שלך ועמדתי שעה מול הדלת ובסוף לא דפקתי. אם רק היית יודע שאחר כך חזרתי ודפקתי והשותף שלך אמר שאתה כבר ישן...

אותו ליל שלישי היה הלילה הכי נורא שהיה לי בחיים. ולו רק בגלל המחשבה שאיבדתי אותך.

אז היית חושב שאני אוהבת אותך אחרי כל מה שאמרתי, נכון? גם אני הייתי חושבת.

אבל משהו חסר. ואני לא יודעת מה.

אז האמת היא, ערבי יקר שלי, שאני לא יודעת.

וזה מטריף אותי.