הלכתי.
באופן רשמי זה היה כדי לצלם צילום קומפוזיציה לתרגיל שקיבלנו, אבל רק רציתי לצאת ולחשוב עם עצמי על הפרידה ועל מה שקורה עכשיו.
הגעתי למפלצת, צילמתי קצת וחזרתי.
בירידה חזרה לכיוון גן העץ ראיתי הומלס על ספסל. הוא ישב עם מעיל פליז אפור-כחול מלוכלך, זקן ושיער פרועים ושלוש שקיות ניילון מלאות בזבל שאולי שימושי. הסתכלתי עליו.
משהו זז לי בבטן. רציתי לתת לו משהו אבל לא היה עלי כלום. רציתי להגיד לו לחכות ושאני ארוץ להביא לו משהו.
המשכתי ללכת.
הגעתי לפנימייה ומיהרתי להכין בקבוק חצי-ליטר עם תה מתוק ורותח. לקחתי מהמגירה חבילה של 8 קרמבואים שאבא ואמא הביאו לי.
ליד חדר המדריכים פגשתי את לי רון. סיפרתי לה והיא אמרה שהיא באה.
יצאתי שוב מהפנימייה עם קצת יותר תכלית כשהקרמבואים תחת בית השחי ובקבוק הת הרותח שורף לי כף יד אחת בעוד השנייה קפואה.
הגענו לספסל. הוא לא שם.
מה עושים?
הלכנו למפלצת, חיפשנו, חזרנו לספסל ועמדנו, תוהות מה לעשות.
פתאום הוא הופיע, צועד במעלה הכביש עם מעיל פליז אפור-כחול מלוכלך, זקן ושיער פרועים ושלוש שקייות ניילון מלאות בזבל שאולי שימושי. הסתכלנו עליו.
הוא הגיע לספסל.
"סליחה?"
הוא מסתכל עלי
"זה חם, אתה רוצה?" והושטתי לו את הבקבוק
הוא הצביע על השקיות שלו ואמר במבטא רוסי "לא זה בסדר, יש לי."
"קח, כדאי לך, זה חם"
"לא לא, זה בסדר, יש לי..."
לירון ואני הסתכלנו אחת על השניה.
חשבתי שאולי הוא לא רוצה שנרחם עליו ושנראה אותו לוקח את זה.
השארתי את חבילת הקרמבואים ואת הבקבוק הרותח בקצה הספסל ובלי לומר מילה נוספת או להעיף מבט נוזף הסתובבנו והלכנו.
אני מקווה שהוא לקח.