סופי

מן הבניין הכחול ועד הבניין הירוק

אפשר לראות את החיוך הרחוק,

חיוך ששכחתי שקיים

כאילו לא היה מעולם.

ובאישון ליל, כשהחושך כבר פחות מאיים,

אני מודה ביני לבין עצמי:

אין לי מנחם.

ועם ההודאה חוזר החיוך

ועל הכר שערי שפוך

ובחדר לידי שוכן בודד נוסף,

בעצמו הוא מכונף ומכונס.

ומלבד קיר בטון קריר

יש עוד דבר שבנינו מפריד:

עצוב לו לבד

ואני, אני צריכה רק אדם אחד.

אותי.