סופי

אז.

היי.

מה נשמע?

לא יודעת. זה משנה?

לא משנה. כי אתם לא יכולים לענות. כלומר, אתם יכולים, אבל זה לא יעזור כי אין לי איך לדעת שעניתם.

וגם, לא אכפת לי מה שלומכם.

לטס קאט דה בולשיט.

זה פוסט בשביל ענבר:

היי ענבר.

אני יודעת שאת רוצה לדעת מה קורה

שאני אסביר ואספר וכל זה אבל אני יכולה. את מאמינה לי שאני לא יכולה?

וגם, אני מתגעגעת אלייך.

אני מוותרת עלייך הרבה בשביל אורי וליאל וורד. לא כי אני לא רוצה, כי זה פשוט ככה.

זה לא שיש לי מה לעשות עם זה.

זה גם היה עם יובל, את יודעת? ההרגשה שאת איתי אבל את לא באמת רוצה וזה זין ואני שונאת את זה אז לכי כבר לאורי, בסדר?

תראי איתו סרטים במועדון הירוק ותשמחי כי אני במצב חרא עכשיו ואני לא רוצה לגרור אותך פנימה לתוך החרא הזה.

ושוב, שוב הכל יוצא לי כאילו אני מאשימה אותך אבל אני לא, כוסאמק, אני לא.

יצאתי עם ספיר ביום חמישי והיה לי מאוד נחמד איתה ונהניתי והרווחתי עוד חברה, את יודעת. ספיר נהדרת.

אבל ישבתי מולה ורציתי שהיא תהיה את. שאני אספר לך את כל מה שסיפרתי לה ועכשיו על הזין שלי, את מבינה, כי אני לא יכולה לומר את כל מה שאמרתי לה. אין לי את הכוחות הנפשיים האלה באמת שאין לי. הנה את רואה אני כל כך נסערת שאני שוכחת מסמני פיסוק אבל ענבר את חייבת להבין שזה לא כי אני כועסת עליך זה סתם כי ממש חרא לי עכשיו בסדר?

ממש חרא.

ממש נמאס לי.

ממש.

והייתי קונה לך מלא שפורפרות של מג'נטה אם הייתי יכולה כי זה משמח אותך, נכון? הייתי עושה את זה אבל אני לא יכולה לראות אנשים מחייכים יותר באמת שאני לא כי באמת עד כדי כך רע לי ובאמת שאני כל היום על סף בכי ואני לא רוצה לצאת מה כי באיזשהו מקום מגיע לי נכון?

הייתי חרא עם יובל והמשכתי להיות חרא אליו מאחורי הגב שלו והנה הוא גם מחק אותי מהפייסבוק וזה לא שאכפת לי אבל באיזהו מקום כן אכפת לי כי אני כל כך חרא אני כל כך חרא שזה מגעיל ומסריח ומזדיין.

ואני שומעת את השיר על זה שהיא חייבת להגיד לו כדי שהוא לא יחשוב שהיא מלאך ואני מתה מהפנים אבל הפעם באמת לא כמו כל הפעמים שאנחנו אומרות בצחוק אלא באמת מתה מבפנים כי זה בדיוק מה שהייתי צריכה לעשות ועשיתי בדיוק ההפך רק גרמתי לו להאמין שאני אוהבת אותו באמת כשזה היה לא נכון ואני לא יכולה להמשיך ככה אני לא יכולה להמשיך להיות בתוך עצמי יותר הכל רופס ומגעיל ומחולל ונוטף כיעור משומן ואי שונאת את זה באמת שרע לי כל כך.

והנה תראי כמה כתבתי כבר בלי סמני פיסוק זה באמת הרבה.

אני חושבת שזאת הייתה השבירה הכי מהירה שלי אי פעם.

"כבר שבועיים וחצי שאני מחכה. רק מחכה כל הזמן לרגע שאני אוכל ליפול לזרועותיך ולהתפרק. לפרוק כבר, כי עוד לא... עוד לא פרקתי כלום מהזמן   הזה."

"אז יאללה. תתפרקי."

ורק חיכיתי, רק חיכיתי למילים האלה שהוא יגיד לי. ובאותה שנייה שזה יצא מהפה שלו התמוטטתי אל חיקו ובכיתי. בכיתי הרבה, והדמעות היו כל כך גדולות ורטובות. ולא רציתי להפסיק לעולם כי באמת שכבר לא יכולתי להחזיק את הכל בפנים.