סופי

מן הבניין הכחול ועד הבניין הירוק

אפשר לראות את החיוך הרחוק,

חיוך ששכחתי שקיים

כאילו לא היה מעולם.

ובאישון ליל, כשהחושך כבר פחות מאיים,

אני מודה ביני לבין עצמי:

אין לי מנחם.

ועם ההודאה חוזר החיוך

ועל הכר שערי שפוך

ובחדר לידי שוכן בודד נוסף,

בעצמו הוא מכונף ומכונס.

ומלבד קיר בטון קריר

יש עוד דבר שבנינו מפריד:

עצוב לו לבד

ואני, אני צריכה רק אדם אחד.

אותי.

אבל רק הרוח ששמט את התפוח הוא זכר

מה שהעלימה מבנה האם:

שלעולם, לעולם, לעולם לא יהיה לו מנחם.

נתן זך.

מעולם לא הרגשתי כל כך חסרת הבנה כמו היום. לא משנה מה יגידו. אפילו הג'ינג'י והגבוה המצחיק והערבי הקטן. אף אחד מהם, לא משנה מה הוא יגיד.

לא ישנה כלום.

זה אף פעם לא משנה.

אין לי מנחם.